היום (רביעי) מציינים ברחבי העולם את יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, אך לתושבת חולון, המאפרת אילנית קקולי (53), אין צורך ביום רשמי כדי לזכור את עברה. "גדלתי בבית מאוד קשה, אבא מהמר כפייתי ואלים שהשליט פחד וטרור בבית", היא משחזרת. "אמא היתה חולנית מאוד וכאחות בכורה לקחתי על עצמי את תפקיד גידול האחים הצעירים שלי, זה אומר מגיל מאוד קטן לבשל, לכבס ולנקות".
זכיתם לסיוע כלשהו?
"כל חיי פחדתי מאבי. בזמנו בכלל לא חשבתי לפנות למישהו ולבקש עזרה כי האמנתי שהוא יזרוק אותי מהבית. הפחד למצוא את עצמי ללא קורת גג היה גדול. גם פחדתי שיפרידו אותי מאחיי שבזמנו היו כל כך זקוקים לי".
קראו גם:
ובכל זאת, יש סביבה קרובה.
"אף מורה או שכנה לא ניסתה לסייע לנו. אלה היו ימים אחרים בהם ילדים במצבי כלל לא ידעו שיש להם זכויות. עמוק בלב ידעתי שקיימת אילנית אחרת, כזאת שיכולה לפרוח ולהצליח בחיים, אבל קברתי אותה עמוק. עד גיל 18 תפקדתי כמו רובוט, עשיתי מה שצריך לעשות, חטפתי מכות על בסיס יומי ושתקתי כדי לשרוד וכדי להיות מסוגלת להמשיך לטפל באחיי. עם השנים פיתחתי הפרעות אכילה, למעשה ניסיתי להחביא את הטראומה בדרכים שהזיקו לי ומאוד התביישתי באיך שנראיתי. נישאתי לאדם מדהים שהכרתי בצבא ולאחר החתונה הפכתי לחרדית כי חשבתי ששם אמצא תשובות".
היום קקולי היא אם לשבעה ילדים, סבתא לתשעה נכדים ואישיות מוכרת בתחום היופי. כמאפרת מומחית היא מעבירה סדנאות ולפני שנה השתתפה בתחרות "הסבתא היפה ביותר" בה זכתה בתואר "נסיכת היופי", מהלך שהיה חלק מהמאבק שלה להוציא את אילנית שהיתה חבויה בה. בין היתר היא בחרה גם לעזוב את העולם החרדי.
איך הסביבה הגיבה לשינוי?
"עשיתי את זה עבור עצמי ולא בשביל אף אחד אחר. בעלי מעולם לא היה חרדי. הבנתי שהגיע הזמן לחבק את עצמי ולעשות עבורי. אחרי שנים שחלמתי להיראות כמו שהרגשתי תפסתי את עצמי בידיים וירדתי 25 קילו, בהמשך החלטתי לעזוב את העולם החרדי ולהוריד את כיסוי הראש. אני עדיין אישה מאמינה ומגדירה את עצמי כדתייה. זה לא הגיע ממקום של פריקת עול אלא מרצון למצוא שקט ושלווה. גם ההתמחות באיפור הגיעה ממקום של קבלה עצמית, ידעתי שמגיע לי יותר ושאני רוצה לעשות טוב עם הכישרון שלי".
במבט לאחור, מה היית מייעצת לאילנית הקטנה שחיה בבית אלים?
"מתחשק לי לחבק אותה ולהבטיח לה שיהיה טוב. כבר כילדה האמנתי שהחיים שלי ייראו אחרת וכך קרה. לנשים שנמצאות היום במעגל האלימות אני רוצה לומר שהן חייבות להיות יותר חזקות ממני, לקום ולעזוב, לנפץ את מעגל האלימות ולא לשתוק. יש היום כל כך הרבה מוקדי סיוע וגורמים שתפקידם לסייע, אסור לחיות במקום אלים כי הרצח הבא נמצא מעבר לפינה. מי שנותן סתירה נותן גם אגרוף ולא יהסס להרים סכין.
אל תעמידו את עצמכן או את ילדיכן בסיטואציה כזאת. בית אלים זאת טראומה שקשה להשתחרר ממנה והיום אני עושה תיקון עם ילדיי ונכדיי, משתדלת להרעיף עליהם את כל הטוב שבעולם ולקיים בית מפנק ושמח. אני גם מתנדבת בעמותה שמסייעת לנשים בהריון במצוקה כי חשוב לי לראות אמהות וילדים מאושרים".
לעדכונים - חדשות חולון
