מרגע שנולד ליווה זכר השואה את חייו של שלמה בלייר. בניגוד לבניהם של ניצולים אחרים שלעתים ניסו להשכיח את הזכרונות הכואבים של בני הדור השני, בלייר (46) המשמש כבר שנים רבות כמחנך בבית ספר לוי אשכול בחולון, מקפיד לשלב בשיעוריו תכנים בנוגע לקורות היהודים בימי השואה לאורך כל השנה ולא רק לפני יום השואה. אין בקרב תלמידיו מי שאינו מכיר את הסיפור הלא ייאמן של אביו, משה עופר ז"ל.
קראו גם:
לפני כשנה הלך האב לעולמו בגיל 89, והעברת זכר השואה לדור הצעיר הפך עבור בלייר לעניין דחוף יותר. בימים אלה הוא מוציא לאור ספר לילדים. "היום ילדים חושבים ששואה זה רק אנה פרנק, שישה מיליון וצפירה", הוא מסביר. "אם נשכח שהכל התחיל ברגע שמישהו חשב שהאחר הוא האויב, אנחנו עלולים לשכוח את כל לקחי השואה".
איחוד אחרי 65 שנה
סיפורו של האב משה ז"ל יכול היה בקלות להפוך לסרט הוליוודי מותח ורב תהפוכות. הוא נולד בצ'כוסלובקיה ובשנת 1944, כשהיה רק בן שש, נשלח למחנה ההשמדה אושוויץ יחד עם משפחתו. כבר בשלב הסלקציה נרצח אביו לנגד עיניו כשביקש מזון ומים לארבעת ילדיו, ואילו אמו ושניים מאחיו הקטנים נשלחו למשרפות. משה ואחיו התאום טיבי ניצלו מגורל דומה הודות לעובדה שד"ר יוזף מנגלה היה אובססיבי לתאומים ונהג לאסוף אותם מתוך המשלוחים ולערוך בהם ניסויים מחרידים וקשים שצילקו את גופם ונפשם.
"ד"ר מנגלה היה אדם מאוד נאה. היו לו עיניים מבריקות", סיפר משה בראיון ל"מיינט חולון" בשנת 2013. "הוא היה מאוד גבוה, מצוחצח, נקי, וכל חלוק לבן שלבש היה מגוהץ למשעי. הכל מסודר וכל שיערה עומדת במקום. הוא ידע עד כמה אנו רוצים חום ואהבה ובטח ממתקים, לכן כל פעם מחדש היה משתמש בשיטת הסוכרייה. הוא היה מביא לנו אותה ולאחר מכן נתן לנו זריקה כואבת עד שהממתק היה יוצא לנו מהמעיים מרוב כאב".
טיבי, שהיה מבוגר ממשה ברבע שעה בלבד, עבר ניסויים קשים ורבים יותר, כיוון שד"ר מנגלה האמין שסוד התאומים טמון בבכור שביניהם.
יום אחד חזר טיבי מעולף מסבב ניסויים נוסף. לאחר שלא הגיב, חשב משה שהוא נותר לבדו בעולם והעלה את גופת אחיו למריצה כדי להעניק לו קבורה ראויה.
כעת, כשמשה נותר בלי אחיו התאום, לא היה בו עוד ערך עבור מנגלה והוא הועבר למחנה אחר ברכבת. משה הצליח לקפוץ מהקרון אל החופש. לימים עלה לישראל והקים משפחה בבת ים, אבל זכר אחיו התאום לא הרפה ממנו.
בשנת 2008, במסגרת תוכנית ראיונות ל־BBC, סיפר משה את קורות חייו והצטלם. אוקראיני שראה את התוכנית יצר קשר עם ההפקה. הוא סיפר כי משה דומה באופן יוצא דופן לאביו, שגם הוא עבר ניסויים על ידי ד"ר מנגלה, ובאחד הימים לאחר שאיבד את ההכרה התעורר על מריצה ונאמר לו שאחיו התאום מת.
אחרי 65 שנה האחים התאחדו לראשונה באוקראינה. "צעקתי 'שמע ישראל' וחיבקתי אותו", סיפר אז משה. "לא רציתי לעזוב, רציתי לשמור על החום הזה שלא היה הרבה זמן, להריח ולנשום אותו, אח שלי, אח שלי התאום היה חי".
שבועה לאבא
שבועיים לאחר האיחוד נפטר האח התאום ואחרי שאביו נפטר, החליט הבן בלייר להוציא לאור לקראת יום השואה ספר ילדים בשם "סבא למה אתה עצוב?", (הוצאת 'מדיה 10') בו סב מספר לנכדתו מה עבר עליו בימי מלחמת העולם השנייה.
"הסבא הוא למעשה אבי, והנכדה היא בתי", מסביר בלייר. "עד יומו האחרון אבא היה צלול והבטחתי לו שאפעל לשמר את זכר השואה. הוא השביע אותי שלעולם לא ישכחו מה עבר עליו. זה ספר שאני הרבה זמן חולם להוציא אבל רק אחרי שהוא נפטר קיבלתי פוש. זה הצעד הראשון ובהמשך אוציא ספר למבוגרים בו לא אחוס על הקוראים, כי אני מאמין שכולם חייבים לדעת מה האמת. לא צריך לרחם על הקוראים ולעדן את המציאות, אלא לספר מה בדיוק היה שם".
אתה חושב שאנשים לא באמת יודעים מה היה בשואה?
"הייתי מורה בחטיבה במשך שנים רבות. לצערי לרוב התלמידים אין מושג מה הוביל לשואה, אילו תהליכים היו בעולם, כיצד הגזענות החלה להשתלט ומה באמת הנאצים עשו. כשסיפרתי בשיעור שהגדרות בגטו היו מחושמלות ובחוץ היו מוקשים התלמידים הופתעו, כי תמיד ניסו לרכך ולתאר להם את הגטו בצורה שונה. כאדם פרטי וכאיש חינוך, השואה מאוד השפיעה עלי. אני חושב שהלקחים שלה הם הרבה מעבר למה שאנחנו רגילים ליחס לה".
משנאת זרים ועד חרם בכיתה
לדברי בלייר, השואה היא לא רק זיכרון היסטורי, אלא הלקחים ממנה וממה שגרם לה רלוונטיים מאוד לימינו, "אחד המסרים שאני תמיד מדגיש בפני התלמידים זה שהשואה התחילה מתמונה, תעמולה נאצית של יהודים עם אף גדול שרוצים לכבוש את העולם כמו תמנון, וכשהרוב שתק ולא ניסה לעצור את הנאצים, כי ראו ביהודים את 'האחר', זה הלך והחמיר. בדיוק כמו היום, כששיימינג ברשת מתחיל מתמונה אחת, או פוסט אחד שפוגע, זה כל מה שצריך כדי להתחיל חרם שפוגע בילדים אחרים וגם מוביל להתאבדות. אתם עושים לייק? תחשבו למי ולמה, אתם צוחקים מבדיחה? תחשבו על חשבון מי היא. זה גם בא לידי ביטוי במציאות של המבוגרים, אם אנחנו רואים במי ששונה מאיתנו איום, אנחנו עלולים להוביל את עצמנו למקומות מסוכנים".
"כשסיפרתי בשיעור שהגדרות בגטו היו מחושמלות ובחוץ היו מוקשים התלמידים הופתעו, כי תמיד ניסו לרכך ולתאר להם את הגטו בצורה שונה"
בלייר מזכיר בנשימה אחת את מערכת הבחירות האחרונה: "בדיוק כמו אז, גם היום אנחנו הופכים כל מי שחושב אחרת מאיתנו לאויב. בישראל מפגינים סופגים גז מדמיע וקללות רק כי הם תומכים במפלגה אחרת. אנחנו מדברים נגד גזענות אבל מתעלמים ממנה כשהיא מתרחשת מתחת לאף שלנו. כשמדברים על לקבל את האחר צריך ללמד את ילדינו שזה בסדר שדעותינו ופרצופינו שונים, שזה לא הופך אותנו לאויבים משני צידי המתרס. אנחנו חייבים לשאוף ליותר ערכים. אסור לנו להתעלם מההשלכות של המעשים שלנו".
אחריות הדור השני
גם בימי הסגר בלייר הצליח לגייס את סיפורי השואה למערך שיעורים תומך בתלמידיו. "הם למדו דרך הזום, היה להם קשה, משעמם ומתסכל, אז הזכרתי להם שכשילדים יהודים התחבאו בעליות גג הם לא יכלו להתפנק בחטיפים וארוחות זמינות, לא היה להם ביטחון, משחקי מחשב או טלפון נייד להעביר את הזמן. זה עוזר לילדים לשמור על פרופורציות, לזכור שמה שהם מחשיבים לקשה לא באמת פוגע בהם, ושבמציאות של הסגר בימי הקורונה יש גם הרבה דברים טובים. פיתחנו שיח סביב חיי הילדים היהודים בשואה והרגשתי שזה מאוד מעצים אותם, לדעת שהם מצליחים להתגבר למרות האתגרים".
נראה שאתה מצליח לשלב את השואה בכל היבט בחייך.
"זה נכון, בגלל זה אמרתי בפתח דבריי שיש הרבה לקחים שאנחנו מפספסים מהשואה. אבא תמיד היה פתוח, שיתף וסיפר, והיום אני מבין שזו האחריות שלנו, בני הדור השני, לשמר את זכר השואה. הניצולים הם דור שהולך ונעלם. עוד כמה שנים לא יישארו עדים שיוכלו לספר על השואה בגוף ראשון. לכן אנחנו חייבים להמשיך את דרכם, כדי שאף פעם לא ישכחו למה שנאת האחר עלולה להוביל".
עוד חדשות חולון
