חללי עבודה, נורות פלורסנט, סוקולנטים, מטבחונים משרדיים וגם הגדרות תפקידים, יחסי עובד-מעביד, שרשורי מייל, התראות מהבהבות והרמות כוסית משרדיות.
נשמע לכם מוכר מחיי היומיום? עכשיו תוכלו להזדהות גם עם השירים.
העונה הישראלית לעיצוב חולון, אותה אוצר רפי וזאנה, מנהל אגף התרבות בעיריית חולון, ממשיכה להפתיע עם תערוכות מיוחדות ברחבי הגלריות ובחוצות העיר.
התערוכה "סמן כלא-נקרא" - שירים מעולם העבודה, המבוססת על ספר שיריה של גילי יובל ״הפעם עם הקובץ״ המעוטר באיורים של תמר ידין, תוצג בכיכר ויצמן במרכז העיר החל מה-28 באוקטובר.
גילי יובל עבדה מספר שנים במוזיאון העיצוב בחולון והיום היא מתגוררת בלונדון.
קראו גם:
השירים הסאטיריים שכתבה, ועליהם מתבססת התערוכה, שואבים השראה מעולם העבודה העכשווי.
השירים התחילו כבדיחה פנימית המתכתבת עם שיריו האלמותיים של יהודה אטלס מסדרת הספרים ״והילד הזה הוא אני״ והפכו לקריצה ביקורתית כלפי עולם העבודה העכשווי והתופעות המאפיינות אותו:
שחיקה, תקרת הזכוכית, הומור משרדי, עבודה מרחוק, חוסר יכולת להפריד בין החיים המקצועיים לאלה האישיים וגם המרחב שבו כל אלה מתקיימים: המטבחון, חדר הישיבות וחלונות הזום.
תמר ידין, מאיירת המתגוררת בניו יורק, יצרה עבור השירים נוף משרדי ודמות של גיבורה המתנהלת בתוכו ומחוצה לו.
פעם התסרוקת שלה נתקלת בתקרת הזכוכית באמצע ראיון עבודה, פעם היא מערסלת תיקיות, פעם מג׳נגלת בין שיחת זום וטיפול בתינוק ופעם מוצאת את עצמה שותקת בפגישה למרות שבא לה לצעוק.
סמן כלא נקרא
"בַּתֵּבָה שֶׁלִּי מִצְטַבְּרוֹת
אַלְפֵי הוֹדָעוֹת לֹא קְרוּאוֹת.
סִמַּנְתִּי אוֹתָן בְּדֶגֶל כָּתֹם
שֶׁאֶזְכֹּר לְטַפֵּל, רַק מָחָר, לֹא הַיּוֹם.
יוֹם אֶחָד אֶת הַתֵּבָה אֶפְתַּח,
אֲסַמֵּן אֶת הַכֹּל
וְאַשְׁלִיךְ לַפַּח".
לאחר תקופת כתיבה ופרסום בעמוד פייסבוק בשם ״והעבד הזה הוא אני״ קובצו השירים לספר אחד בשם ״הפעם עם הקובץ״ בעריכת שרון קנטור, תחת הניהול הגרפי של ניצן דרור ועם איוריה של תמר ידין.
"אנחנו מבלים שעות ארוכות במקום העבודה שלנו", אומרת יובל. "שעות שהופכות לתקופות, לעתים שנים ארוכות. העבודה הופכת להיות חלק מאיתנו. לעתים נראה כי במקום שאנחנו נגדיר את התפקיד שאותו אנו ממלאים, הוא זה שממלא אותנו.
"הסיטואציות בשירים ובאיורים הן יומיומיות, צפויות, אפילו משעממות לעתים. אך הן מעסיקות אותנו ללא הפסק. נתן אלתרמן כתב ״אל השדות יצאו קוצרים ובשיר יכונו״, זהר ארגוב שר ״עובד כמו חמור, במזוזה אני עבד״ ומאיר אריאל התייחס ל״עבד ברזל, חשמל וכרטסת״.
"כל עבודה והשיר שלה - היופי והכיעור, העניין והשעמום, הצמא והרוויה. בעידן העכשווי אדם כבר לא מחפש ״עבודה״. הוא מחפש תפקיד, משמעות ושיר לצאת איתו אל השדה, אל עמל היום. השיר, מסתבר, חשוב לא פחות מהעמל".
ועוד שיר אחד שאי אפשר שלא להזדהות אתו:
סתומה
לִפְעָמִים אֲנִי אוֹהֶבֶת לַחְשֹׁב,
מָה יַגִּידוּ עָלַי כְּשֶׁאֶעֱזֹב.
בֶּטַח יֹאמְרוּ: "זֹאת הָיְתָה נְשָׁמָה"
וַאֲפִלּוּ: "בֶּאֱמֶת בַּחוּרָה חֲכָמָה",
וִיסַפְּרוּ כַּמָּה מַצְחִיקָה וּמִקְצוֹעִית הָיִיתִי
וְיִשְׁכְּחוּ לִי אֶת כָּל הַפְּעָמִים שֶׁטָּעִיתִי.
וְיַגִּידוּ "אַחַת כָּמוֹהָ לֹא מוֹצְאִים כָּל יוֹם"
וְ"אֵיךְ נִסְתַּדֵּר בִּלְעָדֶיהָ פִּתְאוֹם?"
וַאֲנִי אֶסְתַּכֵּל בְּמַבָּט מַחֲנִיף,
וְאֹמַר: "נוּ בֶּאֱמֶת, לְכֻלָּם יֵשׁ תַּחְלִיף"
וּבִפְנִים אֲקַוֶּה, רַק שֶׁאִישׁ לֹא יִשְׁמַע –
שֶׁבִּמְקוֹמִי יָבִיאוּ מִישֶׁהִי סְתוּמָה.
"סמן כלא נקרא", כיכר ויצמן בחולון. הכניסה חופשית.
