אין אדם בחולון שלא מכיר את הילה לוסטגרטן - מלאת כריזמה, מובילה חברתית ובעיקר זו שהנהיגה את קבוצות הנשים בשיא המחאה החברתית בעיר. את כל הלהט של מחאת השפחות עם הלבוש האדום, וזעקות הרמקולים, היא החליפה ברגע אחד ב-7 באוקטובר למערך התנדבות ענק שמציין בימים אלה חצי שנה.
שישה חודשים של התגייסות טוטאלית לטובת החיילים בחזית, לטובת תושבי העוטף ולטובת הפצועים במחלקות השונות של בית החולים שיבא בתל השומר. ועל הכל היא מנצחת ביד רמה, עם לב רחב ומינימום שעות שינה.
כוח שנולד במחאה - "פתאום העולם התהפך"
הילה (39) גדלה ברעות להורים ששירתו בצבא קבע. בעת שהחלה תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב עברה עם הוריה להתגורר בחולון. במקביל, המשיכה תואר שני במשפטים באוניברסיטת בר אילן, וכיום עובדת כמגייסת בכירה ואחראית משאבי אנוש באחת מחברות הביטוח המוכרות במדינה. הילה מתגוררת בשכונת ח-300 (פנחס אילון) עם בעלה ושתי בנותיה אופק ואביב (9,11), ודבר אחד בטוח - אין לה הרבה זמן, כיוון שכל דקה פנויה מושקעת בתרומה וסיוע לחיילים הפצועים שמאושפזים במחלקת השיקום של המרכז הרפואי שיבא תל השומר.
קראו גם:
"באתי מהמחאה נגד הרפורמה, הובלתי את 'בונות אלטרנטיבה בחולון'", מספרת הילה בראיון ראשון ל"מיינט חולון" ו"מיינט בת ים".
"בשלוש השנים האחרונות הייתי אחראית בעיר חולון על מאות נשים, מצעדים, מיצגים, שירים, שלטים ועוד", היא מספרת. 'בונות אלטרנטיבה' היא למעשה קבוצת לחץ אקטיביסטית, א-מפלגתית, שפועלת לקידום שוויון חברתי, העצמה נשית והעלאת המודעות לאלימות נגד נשים. הקבוצה נוסדה בשנת 2020 על ידי מורן זר קצנשטיין (אף היא תושבת חולון) ומאגדת בקבוצה אחת נשות עסקים, יזמות, מנכ"ליות, נשות תקשורת, פעילות חברתיות ומובילות ארגוני נשים נוספים.
"הקמתי למעשה קבוצת ווטסאפ של כ-300 נשים מחולון, כאשר בשיא המחאה היינו לובשות חולצות אדומות, מתחפשות למחאת השפחות כמו בסדרה 'סיפורה של שפחה' - הכל ברוח המחאה", מסבירה הילה, "אבל פתאום הגיע ה-7 באוקטובר, והעולם של כולנו התהפך".
מקפלן לחזית - "הקמנו 11 חמ"לים"
"מיד עם תחילת המלחמה, התחילו להתארגן קבוצות החיילים בדרום לקראת התמרון והכניסה לעזה. הגעתי לגני התערוכה כדי לסייע לארוז צהריים לחיילים אבל מיד זיהו את הניסיון שלי במשאבי אנוש, וגייסו אותי כאחראית גיוס מתנדבים. הצלחנו כל כך עם אלפי אנשים שזרמו מכל הארץ, כך שהצלחנו לגייס מתנדבים ל-11 חמ"לים שונים: נעדרים, נפגעים, שילוח, תרומות ועוד. נסעתי להתארגנות כל יום אחר הצהריים - מיד לאחר העבודה, אבל ככל שהתקדמה המלחמה, כך גם לאט לאט ירדו כמות המתנדבים".
הילה מספרת שלא זנחה ולו לרגע את קבוצות המחאה שהקימה לכל נשות חולון, אלא שינתה כיוון - אם הן יכולות לסייע לחיילים שנלחמים בדרום: "התחלתי לקבל מכל חולון ציוד ברמה מטורפת: מארזי אוכל, טואלטיקה, משטח של בוקסרים ותחתונים של דלתא ועוד ועוד. בהתחלה חשבתי שאסע כל יום עם האוטו הפרטי שלי לחלק את זה לחיילים, בסוף הבנתי שאני צריכה להביא את זה במסחרית - וגם את זה קיבלנו בתרומה".
הילה ממשיכה לנסוע בקביעות (עד היום) בכל יום שישי כדי לחלק מזון ומוצרי היגיינה לחיילים: "אנשים נמצאים שם במילואים כל כך הרבה זמן. גיבשנו קבוצה שמגיעה מדי שבוע לעוטף עזה עם אוכל - אם זה בצאלים, זיקים, יער בארי או עין השלושה. המשפחה שלי אמנם מעמד ביניים רגיל לחלוטין, אבל כל שבוע אני שמה כ-500-600 שקל כדי לקנות בשרים, ירקות, מארזי מזון ולארגן רכבי שטח. לקחתי את הכוח של בנות המחאה לכוח ההתנדבות - וזה ממש עובד".
"הבאנו אינספור מנות לחיילים בדרום לאורך התקופה, והייתה גם תקופה שבכל יום חמישי כ-50 נשים מחולון הכינו עוגות, ואנחנו למחרת הובלנו אותן לבסיסים. אבל לפני שלושה חודשים ראיתי כתבה בטלוויזיה שיש פצועים במרכז הרפואי שיבא תל השומר. החלטתי שאני קופצת לשם אחרי העבודה, ופתאום ראיתי שמאושפזים שם כל כך הרבה חיילים שנמצאים בשיקום, חלקם נפצעו בצורה קשה עד אנושה, והם עכשיו עומדים בפני חיים של ניתוחים, פיזיותרפיה ועוד. הגעתי הביתה, חשבתי ובכיתי כל הלילה על כל מה שראיתי, רגליים פצועות, צעירים בלי איברים, או כאלו שהיו רק אתמול נערים ומזיזים את האצבע כדי לדבר".
"אחרי שבוע של הלם, קפצתי עם אוכל שוב למרכז הרפואי וראיתי שכבר יש שם מלא עוגות, וממתקים. התחלתי לשבת עם כמה חבר'ה, ושאלתי - מה חסר לכם?! אמרו לי 'אוכל בריא. אנחנו כל הזמן מקבלים מתוקים, ורק רוצים לאכול בריא'. הבנתי שיש לי את הכוח לסייע - ושוב הפעלתי את קבוצות המחאה והבנות – וכתבתי שאני הולכת לסייע בשיקום, אבל עם קונספט של מרקים, סלטים ואוכל בריא. התחלתי להכין בעצמי, בהמשך נעזרתי באמא שלי, התגייסו נשים מ'קודש לחול', הבאתי מכונת פופקורן ממתנ"ס ג'סי כהן, קניתי פירות קפואים כדי להכין להם שייקים ועוד - וראיתי איזה טוב זה עושה להם".
צמודה לפצועים - "הם הקריבו הרבה יותר"
"וזה לא פשוט כמו שזה נשמע - יש פה לוגיסטיקה שלמה של רכישת כלים והובלה - עד שזה מגיע לבסיסים או לבית החולים", מסבירה הילה, שגייסה את שתי בנותיה למאמץ: "המורים כבר יודעים שהבנות לא מגיעות לבית הספר בימי שישי, כי הן עושות מטרה חברתית נעלה. הבת הגדולה פרשה מהצופים לטובת העניין. בהתחלה שאלתי אותה אם היא בכלל רוצה לבוא לשם, כי המראות לא פשוטים, אבל היא התעקשה לבוא ולעזור, ואף הלכה והכינה לכל אחד ואחד מהחיילים שם חולצות עם השמות שלהם".
הילה יוצאת בכל בוקר לעבודה שלה, חוזרת בשעות אחר הצהריים לביתה בחולון להתארגנות ולוגיסטיקה, ואז ממהרת חזרה להתנדב במחלקת השיקום בבית החולים: "אני חוזרת הביתה לקראת השעה 23:00. אבל זה כאין וכאפס לעומת מה שקורה שם. יש חיילים שלא יכולים לרדת מהמיטה או ללכת לשירותים וצריך לעזור להם. יש שם גם הורים שיושבים צמוד למיטה של הילדים שלהם 24/7 - במשך חודשים.
"אני כבר חברה ברמה האישית של כל הקבועים במחלקה, יושבת ומשחקת איתם קלפים, 'קטאן', וחלקם אפילו משתפים סיפורים שהם לא מסוגלים לספר להורים. מישהו קטוע רגל חלם לנסוע לדרבי בחיפה, אז לקחתי אותו למשחק. יש שם חייל שהתחברתי אליו וקניתי לו עם התלושים שלי לפסח מכונת קפה. ואז חייל אחר ראה את זה, אז קניתי לו גם מכונה כזו. עכשיו כל החיילים כבר רוצים, וחברה נוספת הביאה לי גם מכונה משומשת שלה, ואני מנסה לארגן עוד כמה כאלה. זה המינימום שאנחנו יכולים לעשות עבור אלה שהקריבו את חייהם וגופם למעננו".
הילה ממשיכה לפקוד את המחלקות עם יד שבורה וחבושה: "באחת הפעמים שסיימנו את הפעילות בעוטף עזה נטרקה על ידי דלת כבדה של משוריין. אז מה אם היד כואבת? כשצריך לתת משהו לצעירים האלה לא עושים את זה עם היד - עושים את זה עם הלב".
