לקראת חודש הגאווה, האווירה בחולון טעונה. בעוד הקהילה הלהט"בית ותומכיה מבקשים נראות והכרה, תקריות אלימות והיעדר תמיכה עירונית בולטת מעיבים על החגיגות. התקרית האחרונה, השחתת דגל גאווה בבית קפה מקומי, הציתה גל תמיכה חסר תקדים, אך גם חשפה את ההתנגדות והקיטוב בעיר.
מאז כניסתו של ראש העירייה, שי קינן, לתפקיד, טוענים גורמים בקהילה הגאה בחולון כי העיר "נרדמה" בכל הנוגע לקידום זכויותיהם ונראותם. לטענתם, אין בעירייה גורם ייעודי המטפל בנושא, אירועים קהילתיים אינם מתקיימים בחסות העירייה, וגם דגלי הגאווה, שעיטרו את רחובותיה הראשיים של חולון בתקופת קודמו, מוטי ששון, נעלמו מהנוף הציבורי.
קראו גם:
ונדליזם בבית הקפה 'פאטיש'
היעדר הנוכחות הממסדית, כך נראה, נותן אותותיו בשטח – בעיקר אלימות מצד תושבים חשוכים המתנגדים לחופש הביטוי. דורין אברהם ולינור וקסמן, בנות זוג ובעלות בייקרי 'פאטיש' המצליח באזור התעשייה, חוות זאת על בשרן. בשבוע שעבר, בפעם השנייה תוך זמן קצר, הושחת דגל הגאווה שהתנוסס בכניסה לעסק: "הגענו בבוקר וגילינו שהשחיתו את הדגל, ירקו עליו ללא הרף ופיזרו סיגריות בכל השטח", מספרת לינור בכאב. האירוע הקודם כלל קללות וגידופים, אך הפעם האלימות הסלימה: "הם פיזרו שקיות סוכר, הפכו כיסאות. זה מזעזע".
אף שהחשד הראשוני נפל על בני נוער, מצלמות האבטחה חשפו כי החשודים הם צעירים בני 21 ו.22. בבדיקה של "מיינט חולון" נראה כי השניים כמובן זוהו והובאו לחקירה בשל חשד לפשע שנאה, אך לאחר בדיקת "מיינט חולון" עם נציג המשטרה, מסתבר כי לאחר החקירה הם שוחררו לביתם ללא כל מעצר בפועל או הגשת כתב אישום.
"זה לא מתקבל על הדעת", אומרת לינור. "אנחנו מקום כשר, נשים מאמינות. הדגלים ימשיכו להתנופף פה, בין אם זה מתאים למישהו ובין אם לא. עצוב שקומץ אנשים קטנים מכערים את הדת היפה שלנו". בנות הזוג מוסיפות: "אנו מאחלות לתוקפים ללמוד אהבת חינם במקום שנאת חינם. רק רצינו להתפרנס בכבוד בעיר שלינור גדלה בה".
התושבים מתעוררים: עשרות בקשות ביום
התקיפה השנייה לא עברה בשקט. קבוצות פייסבוק ו-ווטסאפ מקומיות געשו, ותושבים רבים הביעו זעם ומחאה על רמיסת סמלי הקהילה. גל ספונטני של תמיכה שטף את 'פאטיש'. מאות מבקרים, משפחות שלמות, הגיעו למאפייה כדי להביע הזדהות, לשתות קפה, או פשוט לומר מילה טובה. המחאה לא נעצרה בבית הקפה. חברת מועצת העיר, בטי גולדפרב סילברה, הנחשבת לקול הבולט של הקהילה במועצה, הוצפה במאות בקשות לדגלי גאווה: "קיבלנו מספר דגלים מ'איגי' ומארגונים נוספים, אבל לא ציפיתי לכזה ביקוש", היא מספרת. "אני מקבלת עשרות בקשות ביום לתליית דגלים על מרפסות, גגות וקירות בניינים".
האם העירייה תצטרף ליוזמה?
"נראה שלא", משיבה גולדפרב-סילברה: "בתקופתו של מוטי ששון, העירייה שכרה דגלים ותלתה ברחובות הראשיים. הפעם, שנה שנייה ברציפות, זה לא יקרה". ניסיונה להעלות את הנושא החשוב בישיבת המועצה נתקלתי בתשובה לקונית מראש העיר, שהסתפק באמירה כי "מינהל שירות לתושב וקשרי קהילה מארגן מגוון אירועים ללא התייחסות ישירה לדגלים".
למעלה מ-200 משפחות גאות גרות בחולון
הדרישה לדגלים ברשתות החברתיות, כמו זו של חן גור כהן שביקשה "שלחו לי את הדגל הכי גדול שיש לכם, גרים על מפרץ שלמה. כביש ראשי ובקומה אחרונה", נתקלת גם בקולות מתנגדים. "את מי זה מעניין גאווה עכשיו", כתב אחד הגולשים, "אחד לא מפריע לכם... את רוב האנשים אתם לא מעניינים". תושבת אחרת הציגה עמדה מורכבת יותר: "אם הקהילה מרגישה ורוצה שיקבלו אותה, למה לה להשתמש בדגלים, צעדות והדגשים. האם הסטרייטים תולים דגלים, עורכים צעדות ומציינים את נטייתם המינית? תנהגו כאחד האדם ויתייחסו אליכם בהתאם".
למרות הקשיים והיעדר הגיבוי העירוני, הקהילה הגאה בחולון אינה שוקטת על שמריה. למעלה מ-200 משפחות גאות מתגוררות בעיר ומגדלות בה ילדים, ורבות אחרות אינן רשומות. פעילות 'איגי' וקבוצות תמיכה ממשיכות לפעול – בעיקר בשקט ומאחורי הקלעים, חלק בשל חשש מצד אלימות, אבל חלק כי הבינו שזהו מאבק ללא טעם – לפחות בעיר חולון. יחד עם זאת, בימים הקרובים מתארגנת יוזמה עצמאית של פיקניק משפחות גאות – צעד חשוב בגיבוש הקהילה, ביצירת מכנה משותף, וגם בנראות במרחב העירוני.
בעוד תל אביב השכנה מתכוננת למצעד ענק ול-76 אירועי גאווה שונים, חולון נראית רחוקה משם. הדרך להכרה מלאה וליצירת מרחב בטוח ומקבל עבור הקהילה הגאה בעיר עודנה ארוכה. השאלה הפתוחה היא האם ההתעוררות האזרחית האחרונה תסמן את תחילתו של שינוי, או שחולון תמשיך להיות עיר שבה תליית דגל גאווה על המרפסת עדיין דורשת אומץ לב.
