אני באמת לא מבין למה הם לא מחייכים. למה הם לא נראים שמחים. למה הם לא מוכנים לנדב גיחוך נחמד לכיוון המצלמה. כשאני מציע להם לעשות קצת שמח ולהתקשט במסכת עיניים סולידית, בגלימה מטאלית או בכתר זהב, הם מסתכלים עליי במבט המום של 'נראה לך?'.
קומיקאים לא אמורים להיות אנשים שמחים וטובי לב ולדגמן צהלות לכל עבר?
"המחקרים הפסיכולוגיים מוכיחים שבדיוק ההפך", קובעת לילך וולך, 40, כותבת וקומיקאית מתל אביב. "אני באופן אישי הייתי מעדיפה להצטלם בתוך תחפושת תרנגול עצומה, מאשר להרכיב משקפי פלסטיק פורימיים שטותיים".
"קומיקאים הם ממש לא אנשים שמחים", מסכים איתה מתן בלומנבלט, 33, תסריטאי וקומיקאי מגבעתיים. "הקומיקאים שאני מכיר הם אנוכיים ומתוסכלים. אנשים טובי לב הם אולי עובדים סוציאלים ואחיות".
"אני דווקא חייכתי", מתגוננת מיטל שפירו, 27, מאיירת, כותבת וקומיקאית מחיפה, "אבל רק מתוך הרגל. כנערה נהגו להגיד לי ברחוב 'תחייכי', ואני לא הבנתי שזו בעצם הטרדה מינית. פשוט חשבתי שאני לא מחייכת בגלל שאני רוסייה ויש לי חינוך אחר וקר, ושישראל היא מין ארץ עליזה שבה כולם אמורים ללכת ברחוב ולחייך זה לזה. אז במשך שנים הלכתי ברחוב עם מין חצי חיוך, כדי שאף אחד חלילה לא יגיד לי, 'חמודה, למה את לא מחייכת?'. בגלל שלא הבנתי שזה משהו שמופנה רק לנשים, עשיתי את זה כדי שלא יעלו עליי שאני גלותית".
מועדון ארוחת הלילה
ככל שנוקפות הדקות במפגש עם שלושת הלא מחייכים, פתאום אני מבין הכל. בעידן שבו ליצנים הפכו לדמויות מטילות אימה, סטנדאפיסטים הפכו לאנשים הכי רציניים. ולמרות שהם לא רוצים שיצחקו עליהם, לצחוק על אחרים הם דווקא מוכנים, ובכל הזדמנות.
וולך, שפירו ובלומנבלט הם לא משרד עורכי דין, כפי שזה נשמע לרגע, אלא דווקא שלושת הקומיקאים מפינת "המועדון", הגומחה הקומית בתוכנית חדשות הלייט נייט "היום שהיה" בערוץ 10 עם גיא זוהר. מבחינתם, כולם משמשים חומר תבערה לגיטימי. פוליטיקאים ומנהיגים, נשים וגברים, מקומיים ותוצרת חוץ. הקריטריון היחיד הוא שיהיה מצחיק, מדויק ושנון.
"במצעד הגאווה, כששמו גברים וגברים יחד, סמוטריץ' אמר שזה מחריב את התא המשפחתי", אמר בפינתו מתן בלומנבלט. "כשצה"ל שם גברים ונשים יחד, זה גם מחריב את התא המשפחתי. אז מה בדיוק יש בתא המשפחתי הזה לשיטתו של סמוטריץ'? שלוש נשים ואיגואנה? האם הפמיניזם הרדיקלי באמת השתלט על צה"ל? אמנם לרמטכ"ל יש תספורת של לסבית, ואייזנקוט בגרמנית זה 'פות מפלדה', אבל חוץ מזה לא נראה לי".
"ביטן ואמסלם, ילדים יקרים, הם דגיגי הנקאי של האקווריום של ביבי דגיהו — דג הזהב", תרמה לילך וולך את שלה בפינת "החדשות לקטנטנים", שהיא כותבת עם מתן פלד. "כדי לשמור על האקווריום שלו נקי, הם נצמדים, ועם הפה שלהם שואבים את ההפרשות שנדבקו לזגוגיות והם מנקים בכל פינה שהפה שלהם מגיע, כי שרה לא אוהבת שמלוכלך. הדגיגים ביטן ואמסלם אוהבים את העבודה וקמים בכל יום לאכול את החרא".
תגידו, זה בסדר לצחוק ככה על פוליטיקאים?
שפירו: "ברור. מישהו צריך להגיד את האמת. זאת פינה אקטואלית ופוליטית, ובזכות השעה המאוחרת והעובדה שכולנו קומיקאים ולא אנשי חדשות, נוצרת קרקע שמאפשרת אמירות חתרניות וקיצוניות יחסית. יש לי שתי פינות במועדון, האחת פרונטלית, והשנייה באנימציה, ובה אני יכולה לומר דברים ממש קשים, כי זה תמיד מלווה בציור חמוד ובמוזיקה עליזה".
בלומנבלט: "מטרת הקומיקאים בפינה היא להביע את דעתנו בצורה מצחיקה ומעניינת. בשביל זה אנחנו שם".
אבל לפעמים זה מצחיק וגם עצוב, כי הבדיחה על חשבוננו.
וולך: "אני אשמח שזה יצחיק, כמובן, אבל אני חושבת שהמטרה היא קודם כל שאנשים יחשבו על הדברים מחדש, ולכן מוטלת עלינו המשימה להסביר את המציאות באור חדש ושונה. כולנו סטנדאפיסטים ברקע שלנו, אבל שייכים לדור חדש שמוכן להסתכן ולשלם את המחיר, ולא להסתפק בשתיים־שלוש שורות ופאנץ' כדי להצחיק את הקהל בכל מחיר. בשבילי רגע טוב של הבנה ביני לבין הקהל יספיק".
בניגוד למופעי הסטנד אפ שלכם, כאן אין קהל שיגיב. אין פידבק.
שפירו: "אני יודעת בוודאות שהקהל האוהד ביותר שלי הוא מפא"יניקים פנסיונרים, שכותבים לי הודעות בפייסבוק כאילו אני הבת שלהם. הם כותבים דברים כמו, 'מיטל, תודה רבה בעבור המילים' ומוסיפים אימוג'י של זר פרחים. זה גורם לי להרגיש כאילו הם רואים בי ממשיכה של הממלכתיות והאחריות של המדינה, שבאופן מסורתי היתה שייכת להם ונלקחה מהם".
ותגובות נגד?
שפירו: "ברור. יש גם תגובות כמו 'לכי לעזה'. החשש לצאת גזענית או פמיניסטית־רעה מנחה אותי לפעמים בכתיבה. אני משתדלת לשמור על רגישות גבוהה ואמפתיה, מה שמקשה עליי בבחירת ה'רעים'. לכן בחרתי את המתנחלים. הם ציבור לא מדוכא, משכיל, בעל אמצעים, שמסכן את המדינה, אז אפשר לצחוק עליהם כמה שבא לי. חוץ מפעם אחת שיצאתי נגד זה שהם רצו לשחוט גדיים בהר הבית, והם עשו עליי עליהום".
וולך: "נשים בגיל העמידה מתות עליי ועוצרות אותי ברחוב, אבל אני בהחלט מקבלת גם פוסטים של איבה. נשים מקבלות יותר מגברים, כי תמיד ידברו על איך שאת נראית ומי ירצה לשכב איתך. לצערי, יש הרבה יותר דרכים להעליב נשים מאשר גברים".
בלומנבלט: "אם אני מקבל פחות משלוש הודעות נאצה אחרי תוכנית, הקטע לא מוצלח מבחינתי".
יש נושאים שלא תדברו עליהם?
בלומנבלט: "מפחיד אותי לדבר על דת, כי אנשים לוקחים את זה ממש קשה, אבל אני עושה את זה מדי פעם, כי אף אחד עדיין לא הכניס לי מכות".
וכשתחטוף?
"אז שבוע לאחר מכן אחזור לדבר על הנושא, ואז באמת כל הכבוד לי".
שפירו: "אני לא פוחדת. אנחנו חלק מדת שמאמינה שאלוהים לוקח את הנשמה שלנו בלילה ומחזיר אותה בבוקר. מה אתה עושה עם הנשמה שלי בלילה, אלוהים, יא סוטה? כשאלוהים לקח את הנשמה של מריה הוא החזיר אותה בהריון עם ישו שהקים דת שלמה".
למי קראת מצחיק?
הרצינות בגישה כלפי הומור נובעת אולי מכך שאף אחד מהם לא חשב שזה מה שיעשה כשיהיה גדול. וולך הפכה לסטנדאפיסטית רק לפני כמה שנים, אחרי קריירה של כתיבה עיתונאית. שפירו היתה מאיירת מופנמת, ובלומנבלט למד בכלל הנדסת חשמל. "למיסטר בין, רואן אטקינסון, יש תואר שני בהנדסת חשמל", הוא מצטנע, "אני בינתיים רק עם תואר ראשון".
שפירו, במקור מהיישוב חריש, גדלה במשפחת עולים, התחנכה עם בני מושבים וקיבוצים ולמדה ספרות וכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל אביב. "תחשבו מה זה לרצות ללכת לפסיכולוג כשאת ילדה רוסייה שגרה באמצע שומקום", היא אומרת. "אמא שלי אמרה לי, 'מה זה פסיכולוג? מה חושבת שכסף גדל על עצים ולא בתוך כיס של גבר?' ברוסיה לא היה דבר כזה פסיכולוג, או נפש או טראומה, היה רק סוד אפל של משפחה ולהטביע ילד עם לב חלש בנהר'".
איך התחלת להצחיק?
שפירו: "לפני הסטנד אפ בעיקר כתבתי. מעולם לא נחשבתי למצחיקה. פעם מישהו אמר לי שאני מצחיקה, ולא האמנתי שהוא מדבר עליי. לפני כמה שנים התחלתי להופיע במועדונים קטנים עם חבורה של אנשים שדומים לי, וזה מצא חן בעיניי".
"אנחנו דור שגדל עם האינטרנט", אומר בלומנבלט, שכותב לתוכנית "גב האומה", "ואנחנו יכולים לבנות קהל באמצעות הרשתות החברתיות ולקבל פידבקים. ככה סטנדאפיסטים מחלחלים למיינסטרים. פעם היה צריך להתחנן לבעלי מועדונים. אני יודע את זה כי כנער נהגתי ללכת ל'קאמל קומדי קלאב'. היום למרבה השמחה זה כבר לא ככה".
גם בלומנבלט, כמו שפירו, לא היה כנער מסמר המסיבה. "מי שרואה אותי בגיא זוהר מאוד מופתע לגלות שזה מתן שלמד איתו. אחרי הצבא עסקתי בקומיקס, למדתי הנדסת חשמל, ולמרות שלא אהבתי את זה, סיימתי. אצלנו במשפחה נהוג שאם קיבלת החלטה גרועה, אתה הולך איתה עד הסוף. בהמשך הצטרפתי לסצנה האלטרנטיבית של הסטנד אפ שהתחילה לפרוח בתל אביב, עם תום יער, תם אהרון וגיא אדלר. זה מצא חן בעיניי, אבל לא היה מקור פרנסה. בעיקר רציתי להגיע לטלוויזיה".
גם וולך מעולם לא פיללה שתעמוד במועדון אפלולי לפני קהל או תרביץ חדשות לקטנטנים בפינה סאטירית בטלוויזיה. "אף פעם לא חשבתי שאני מצחיקה", היא אומרת. "למדתי תיאטרון למרות שאני אדם מופנם, כי חשבתי ששם אוכל להביא לידי ביטוי את הרגשות שלי. היכולת שלי להצחיק מפתיעה אנשים. הם אומרים לי, 'את נראית כמו אדם מהוגן ומכונס, לא כמו סטנדאפיסטית".
יש הבדל בין הופעה בתל אביב לבין ערים אחרות?
וולך: "כמעט לא. פעם בירושלים עשיתי את הרוטינות הרגילות שלי, שכוללות מילים גסות, ואני קולטת בקהל בחור חרדי עם כיפה שחורה גדולה. הייתי מלאת הערכה לפתיחות שלו. אלה לא חומרים קלים".
נתקלת בצנזורה?
"מעולם לא. גם בפינה שלנו במועדון, בשנתיים שאני מופיעה שם, מעולם לא צנזרו ולא התערבו לנו בבחירת הנושאים. אני מאוד מעריכה את זה".
אז אולי בכל זאת תשימי עלייך את משקפי השמש המצחיקים האלה, או את העניבה הבוהקת שקניתי במיוחד?
"תשכח מזה".
דברים שדחוף להם להגיד
עברית
בלומנבלט: "מירי רגב הפתיעה את השפה העברית והציעה להפוך אותה לשפה הרשמית היחידה. אני לא מבין מה הבעיה של מירי רגב עם להיות דו־לשונית, ככה תהיה לה לשון אחת ספייר בזמן שהשנייה מלקקת לביבי".
קריירה
שפירו: "אמא שלי אומרת שהדבר הכי חשוב שעליי לעשות הוא להפסיק להגיד לכולם שהלכתי לאוניברסיטה. זה סוד. אם גבר יידע שאת חכמה ממנו, ישר הוא יחשוב שגם את גבר. תגידי לכולם: 'אולי יום אחד רוצה להיות גננת'".
הטרדות מיניות
שפירו: "פעם מישהו עצר לידי את הרכב ושאל אותי איך מגיעים לחיפה. אמרתי לו שאנחנו כבר בחיפה, ואז ראיתי שהוא עם מכנסיים מופשלים נוגע בעצמו. נאלצתי לרדוף אחריו עם לבנה. זאת מיומנות שאת מפתחת בהטרדה המינית העשרת אלפים שלך. כמו משחק מחשב עם שלבים".
מירי רגב
בלומנבלט: "מירי רגב היא פורצת דרך. היא המארי קירי של הגזענות, היא מירי קירי. והיא גילתה שכל סוג של גזענות נגד ערבים פשוט מדבר לקהל הבוחרים שלה. כן, ממש כמו מארי קירי, גם היא גילתה את היתרונות של רדיואקטיביות, כי היא גזענית ברדיו".
ילדים
בלומנבלט: "בישראל נהוג לחשוב שכולם צריכים להביא כמה ילדים שהם מרגישים שצריך בשביל למלא את החור בנפש ולתחזק את הזוגיות המתפוררת שלהם. אבל אם אני הייתי מחליט שאני פשוט חייב שתהיה לי יאכטה, אפילו שאני לא יכול לממן את עלויות התחזוקה שלה, ואז מחליט להביא עוד יאכטה, כי אני הרי לא רוצה שהיאכטה הראשונה תגדל לבד, אף שר לא היה מנסה לתת לי הטבות מס או סבסוד למרינה ולנער סיפון".
על הבר
וולך: "די כבר עם זעקות שבר של גברים בתחתונים על הספה שנמאס להם לשמוע על התלונות על אונס ועל כך שהרסתם לנו את הרומנטיקה. קריאות נוגעות לב ממש, אדון משעין את הביצים שלו עליי על הבר. לא מאשימים את כל הגברים. אנסים ומטרידים הם הבעיה. אתם, שאר הגברים, אל תהיו חלק מהבעיה. זה הזמן שלכם לזרוח. תהיו חלק מהפתרון".
ביבי
וולך: "יש לו את כל המאפיינים של מנהיג כת. זה רק עניין של זמן עד שביבי יתבצר עם שרה ובקבוק מולוטוב בבית ז'בוטינסקי".
זנות
וולך: "קצת מסקרן אותי לשכב עם חרדים. באיזו עוד קונסטלציה זה יצא לי?".
