מתנדבי זק"א מחולון ומבת ים, הם חלק מהמערך הכולל של זק"א תל אביב. הוותיקים התרגלו לאורך השנים להתמודד עם זירות קשות, ויש כאלו שחשבו שכבר ראו הכל - עד שהגיעו לטפל בקורבנות מעוטף עזה. במהלך הכנת הכתבה הזו, חלק מן המרואיינים מיררו בבכי תוך שהם מתארים את מצבם של הקורבנות. ליאור הראל, הלל חמאוי, אברהם בן זקן, אלעד 'בובי' חכים ושי מזרחי – מספרים על תפקידם הקשה מנשוא אותו חוו במהלך החודש האחרון, מהרגע שבו פרצה מלחמת חרבות ברזל.
הלל חמאוי, חולון. "אי אפשר להבין את הכמויות האלה"
חמאוי (45) מתגורר בקרית שרת בחולון, נשוי ואב לשבעה. את שירותו הצבאי מילא ביחידת הצנחנים וכיום עוסק בלימוד תורה ומשמש כראש צוות זק"א חולון, שם הוא מתנדב מזה 20 שנה. "במוצאי שבת הגענו לשורה (בסיס האם של מפקדת הרבנות הצבאית, שנמצא דרומית לרמלה, ש.ש.). אני מנהל הצוות בחולון המונה כ־15 מתנדבים ויודע שיש כאלה שיותר קשה להם לראות מוות של ילדים, יש כאלה שלא מסתדרים עם תאונות דרכים ויש כאלה של מסוגלים להתמודד עם רקבונות. אחרי יומיים, לצערי הרב, הגיעו המקרים עם הרקבונות".
קראו גם:
חמאוי מסביר, כי "אי אפשר להשוות מה שחווינו לדבר שאי פעם התמודדנו איתו. גם חיי היומיום לא נעצרים, ואנו צריכים לטפל בכל המקרים שאנו רגילים להם בעורף: תאונות דרכים, התאבדות, מנות יתר ועוד, שם אנו רגילים לתת שעה עד שעתיים ביום. פה אנו נותנים כבר יותר מחודש כשמונה שעות ביום, ואחרי השעות האלה אנו צריכים עוד כמה שעות כדי להתמודד עם המראות".
מה היה קשה לך במיוחד?
"אי אפשר להבין את כמויות הגופות שמגיעות במשאית אחר משאית. אתה לא רגיל לטפל בתינוקות במצבים כאלה. והכי חשוב, צריך ללמוד לעשות את החלוקה בין מה שאנו עושים לצד המשפחתי שמגיע אחרי זה. למזלי, מצמידים לנו מזק"א פסיכולוגים, יועצים ואנשי חינוך. אבל צריך ללמוד את החלוקה הזו, אחרת לא תשרוד".
אז עכשיו אתם מתחילים להירגע?
"ממש לא, אנחנו עדיין שם. רק במוצאי שבת האחרון הגיעו שקיות עם חלקים ועדיין מוצאים בשטח עצמות".
הייתם מוכנים לקראת כל מה שאירע?
"המדינה לא הייתה מוכנה. היו לנו תרגילים על מאות גופות ואלפים, אבל הגופות במקרה הזה לא הגיעו מהר, לא היה מי שייקח אותן, יוביל אותן בקירור, יאפסן אותן. היה קשה, אבל הסתדרנו. הכי חשוב לי שמכל אירועי הפילוג בעם, אנשים ידעו להעריך גם את ההתנדבות שלנו".
אברהם בן זקן, בת ים. "חטפתי הלם, הרגשתי מחנק"
בן זקן (63) מנהל צוות זק"א בת ים, נשוי, אב לארבעה ילדים וסב לנכדים, מתגורר ברחוב דניאל בבת ים, עובד בתחום הלוגיסטיקה בבנק, ומתנדב בזק"א 22 שנים.
"הייתי בהרבה הרבה פיגועים בחיים שלי, בהם הדולפינריום, ואני סוחב איתי הכל מזירות בירושלים, בצפון או בדרום. חשבתי שכבר ראיתי הכל, עד אותה שבת שחורה. בשורה סייעתי בכל מה שקשור בהוצאת דנ"א. כל אחד שהצלחנו לזהות – שחררנו באמבולנס לראשון לציון, שם מטהרים את הגופות ומשחררים ללוויות. בגלל שהיו הרבה חלקי גופות, חלק פיזרנו לתוך ארונות קבורה.
"היה לי אישית מאוד קשה, חטפתי הלם. ראיתי כל כך הרבה דברים שם, והרגשתי מחנק. איבדתי את האופטימיות אחרי כל כך הרבה שנים בזק"א", הוא מספר בדמעות, "הסיוט התחזק ככל שעבר הזמן".
מה הדברים שהפריעו לך?
"כבר נחשפתי לתינוקות ולילדים בפיגועים מהעבר, אבל פה כבר הייתי צריך להתמודד עם דברים חדשים, כמו ראש בלבד של גבר בן 46. הייתי צריך לקחת את מה שנשאר לכיוון ראשון לציון, ותוך כדי הנסיעה נפל לי האסימון מה יש מאחור והרגשתי לא טוב, עצרתי בדרך. דיברתי עם אשתי והיא יצאה במיוחד מאמצע לוויה של חיילות, כי אמרתי לה שהכל צף לי. היא אמרה לי את ברכת הדרך, זה קצת עודד אותי והמשכתי עם הנפטר שהיה איתי באמבולנס. ככה המשכתי הלוך וחזור, לקחתי את רקמות האדם הבאות – אישה בת 77. מה שנשאר ממנה זה קצת ראש. זה התפרץ לי. התחלתי לרעוד, זה לא מתאים לי. אני שועל ותיק וחשבתי שכבר ראיתי כבר הכל".
המשפחה שלך סייעה לך?
"המשפחה שלי איתי במלחמה. הם יודעים, הם מרגישים אותי, כולם נרתמים למלחמה. אשתי מסייעת בלוויות, החתן כל היום בדרום, הילדות מארגנות ממתקים, כולנו בתוך הלוויה של המלחמה. יכול להיות שהמשימות שלי יותר קשות, אבל זה כי אנחנו עובדים אצל מלאך המוות".
אלעד חכים, חולון. "כל מקרה של ילד, זה זעזוע מחדש"
אלעד 'בובי' חכים (34) נשוי ואב לחמישה, מתגורר בתל גיבורים בחולון, לומד כאברך בכולל, ומתנדב בזק"א מזה שבע שנים.
"הגעתי ביום השלישי לשורה, כי הבנתי שיש לחץ נוראי והחבר'ה לא עומדים בזה. התפקיד שלי היה לעבוד בשיתוף פעולה עם מז"פ, לבדוק סימני זיהוי, כמו קעקוע, עגילים, תכשיטים, צלקות ועוד. אני רגיל למצוא אנשים שהתאבדו, תלו את עצמם או עם ריקבון, אך לא אדם שרוף או חצי גוף. הגיעו שקיות עם חלקים, לא משהו שרואים בשגרה".
"אני גם חובש באיחוד הצלה, וראיתי כבר מקרים עם ילדים, אבל כל מקרה חדש עם ילד זה זעזוע מחדש. מה שגיליתי אצלי – שאם אני מספר לאנשים מה שראיתי זה עוזר לי להשתחרר. כשאתה עובד עם עוד חברים, אתה מרגיש שיש עוד שנמצאים במצב שלך. אין לי שיח בבית לדברים האלה, ואשתי מאוד רגישה לזה ומעדיפה שלא אספר לה".
העובדה שהיית בשטח בחודש האחרון פגעה בך כלכלית?
"אני אברך בכולל, אז ראש הכולל שלי הבין את המצווה, ואמר לי: 'אם זה לא פוגע בך נפשית, אז זו מצווה. ועל כן הוא לא הוריד לי מהמשכורת".
אתה ממשיך באבו כביר?
"בהחלט. אתמול הגיעו עוד שקיות. תמיד מוצאים עוד רקמה או חלק. אני יותר מחודש אחרי, וזה רחוק מלהסתיים".
שי מזרחי, בת ים. "אני מגיע הביתה עייף ומדוכא"
מזרחי (45) מרחוב החשמונאים בבת ים, נשוי ואב לשבעה, לומד כאברך בכולל ועובד כסופר סת"ם. מזה 13 שנה מתנדב בזק"א.
"במוצאי שבת של 7 באוקטובר כבר היינו בהיכון", הוא מספר. "ביום ראשון על הבוקר הגעתי לבסיס שורה. זה היה מטורף, בחיים לא ראינו דבר כזה. נוקאאוט מסביב לשעון. אחרי שמתעייפים - חוזרים הביתה, נחים קצת ובאים חזרה".
מזרחי מוסיף: "באיזשהו שלב החלו להגיע המקרים הקשים יותר. גופות שהיו בשטח ולא אספו אותן. היו מקרים כל כך קשים שחלף כבר זמן, שהגופות מגיעות עם רימות של זבובים. חוץ מגופות עם ירי, סכינים, שריפה, תוסיף על זה עוד ריקבון, שזה ריח נוראי, ואתה עובד עם חליפות ומסיכות כמו בקורונה. הרוב הגיעו מהמסיבה ברעים, והיו מקרים של ילדים, צעירים, כולם בחורים בני 18-19. זה קורע אותי".
איך זה השפיע עלייך נפשית?
"כולם אמרו לי: זה לא אותו שי שאנחנו מכירים. הרגשתי כבוי. אני בדרך כלל אדם שמח, זורם, וכאן זו מועקה שעד עכשיו תופסת אותי וכיבתה אותי. קשה לחזור לשי של לפני שמחת תורה".
זה השפיע עלייך גם בבית?
"אני לא מכניס את מה שאני רואה הביתה, אני רוצה ליצור הפרדה".
והעובדה שאתה מתנדב מזה חודש בזק"א פגעה בך כלכלית?
"בהחלט כן. בגלל שאני סופר סת"ם, זו רוב הפרנסה שלי. אז לא יכולתי לכתוב, ואני מגיע עייף ומדוכא. זה חודש וחצי שריסקו אותי. עכשיו אני לאט לאט מתאושש. כששאל אותי חבר איך שם, עניתי לו: "מה שתדמיין, זה היה, ואפילו הרבה יותר גרוע".
ליאור הראל, חולון. "היום אני יותר סגור, כבוי מהרגיל"
ליאור הראל (46) מנהל כולל "ברכת יוסף תורה" בחולון, נשוי, אב לשמונה ילדים וסב לארבעה נכדים, מתנדב במגן דוד אדום ובזק"א מזה תשע שנים. "הוקפצנו בשני. התחלנו במחנה שורה, וביקשו שנעזור בזיהוי. קיבלנו משאיות אחר משאיות, פתחנו שקיות, גזרנו בגדים וחיפשנו סימני זיהוי: קעקועים, תכשיטים או כל סימן אחר".
היית מוכן למה שאתה עומד לפגוש?
"המצב הפתיע אותי עוד לפני שהגעתי לשם. משפחות שלמות, חיים שלמים, ילדים, בוגרים, שוטרים וחיילים".
זה השפיע עלייך גם בבית?
"המשפחה אומרת שזה השפיע עליי, אבל לא הרגשתי. אתה פשוט נועל את עצמך, אתה משתדל לסגור את הדלת ולא לתת לזה להיכנס. כן, אמרו לי שאני יותר סגור ויותר כבוי מהרגיל. הבת הקטנה שלי אמרה לי 'אבא אל תלך', אבל אמרתי לה: 'מישהו צריך לעשות את זה'.
העובדה שהתנדבת כל כך הרבה השפיעה עלייך גם כלכלית?
"בית הספר נסגר, לא עבדתי בחודש הזה, והמשכורת לא הגיעה. אני עובד לפי שעות, ואם אני לא עובד, יש לי זמן פנוי, שאותו השקעתי בהרבה שעות התנדבות בזק"א, כי היה צורך אמיתי".
