יש רעיונות שנולדים ממש במקרה. למשל, עיתון "אצבעוני" לילדים. "אבא שלי, מיכאל שיר, היה קצין בקבע, לכן היה זכאי לדיור", מספר בנו, רמי שיר (58), שירש את העיתון מאביו. "דיור הקבע של שנות ה־50 זה לא מה שיש היום: הוריי קיבלו דירת שלושה חדרים מעל לה גארדיה. בחדר אחד אנחנו גרנו ובחדר השני התגוררה משפחת שפרי, עולים חדשים מאנגליה. החדר השלישי היה שטח משותף של סלון ומטבח שחלקנו כולנו".
קראו גם:
ערב אחד, בשנת 1952, התיישבו במרפסת דיירי הדירה והחלו לגלגל שיחה: דניס שפרי סיפר על ספרי הילדים שנהג לאייר בחו"ל, ומיכאל שיר ציין שהוא דור שמיני לסופרים ועיתונאים, ושסבו היה יהודה וולמן, ממייסדי אגודת העיתונאים בישראל. כשמיכאל הודה שחלומו הוא להוציא לאור ספרי ילדים, כיבה שפרי את התלהבותו והסביר לו שגם בחו"ל הוצאות של ספרי ילדים לא מחזיקות מעמד, ובישראל על אחת כמה וכמה לא תהיה לכך כדאיות כלכלית.
"ואז אמא שלי זרקה לאוויר רעיון", אומר רמי, "להוציא לאור עיתון ילדים".
וכולם מיד הבינו שמדובר בסטארט־אפ?
"שפרי אמר שכיוון שלעיתון יש חיי מדף קצרים, הוא יוצא לעתים קרובות וזול יותר להדפסה, לכן יש לזה סיכוי טוב יותר. מקסימום, אם זה לא הולך, לא מוציאים מהדורה נוספת. וכך, עוד באותו ערב, ישבו שלושתם והגו יחד את הגיליון הראשון של 'אצבעוני'. עד היום אני שומר את העותק המקורי בכתב של שפרי, משנת 1952. הם בכלל לא טרחו למספר אותו כי עדיין לא חשבו על העתיד".
בולים וטיסות בשמי הארץ
מיד עם לידתו של העיתון, הפך רמי לחלק מהפרויקט המשפחתי. "כמו כל ילד טוב עבדתי במערכת כל קיץ, בעיקר בשליחויות ובאיסוף הבולים של המכתבים שהגיעו מילדים מכל הארץ למערכת. היה לי אוסף בולים נהדר בזכותם", הוא נזכר. "בילדותי הטיסו מנויים חדשים בשמי הארץ, לעתים הצטרפתי גם לזה וכך זכיתי למאות טיסות. עד לפני 20 שנה השיווק של אצבעוני היה בבתי הספר, וכך נוצר מצב שכל תלמיד בארץ הכיר את אבי ופועלו. ללכת איתו ברחוב היה כמו ללכת עם אדם מפורסם".
"'אצבעוני' שרד הכל. הוא עיתון הילדים הוותיק בישראל ובין הוותיקים בעולם. יש עיתון רוסי משנת 1920 ששייך למפלגה הקומוניסטית ועיתון אמריקני שמבוגר מאיתנו בכמה חודשים בלבד. אנחנו במקום השלישי"
שיר, תושב חולון, מדגיש שאצבעוני היה הרבה יותר מסתם עיתון ילדים: "בזמנו היתה רק מהדורת חדשות אחת בשעה 20:00 ואבא חשב שמישהו צריך לתווך לילדים את המידע הזה", הוא מספר. "לא הבענו דעה אבל כן השתמשנו בשפה שמותאמת לילדים. יום אחד הוא קרא כתבה במגזין אמריקני, שישראל עורכת ניסויים בטילים. כאיש חיל האוויר לשעבר הוא הסיק מסקנות וכתב שישראל מתכננת להטיס לוויין לחלל. זה לא עיתונות חוקרת אלא אינטואיציה. ביום שהעיתון הופץ שיגרו את אופק 11 והתקשורת הישראלית דאז סיקרה את הסיפור דרך אצבעוני. לאחר מכן אבא הוזמן לשיחת נזיפה בצנזורה. כמובן שכמו כל גוף תקשורת גם אנחנו שלחנו עותקים לצנזורה, אבל כנראה שלא ממש טרחו להתעמק שם בעיתון ילדים. כמה שנים לאחר מכן שוב קרה מקרה דומה: אבא קרא במגזין אמריקני שצה"ל מקבל ספינות טילים חדשות. בשבת נסענו לנמל חיפה עם חברים ושם עגנה לה הספינה. בלי לחשוב פעמיים אבא צילם ופרסם, ושוב זומן לשיחת נזיפה במשרדי הצנזורה. אני חושב שהעובדה שהתמונה והמידע כבר פורסמו בחו"ל הפתיעה גם אותם. אבא הסביר להם שמי שמרגל אחרי ישראל לא קורא את אצבעוני".
מדבקות ידניות למנויים
למרות החיבור העז לעיתון, שיר חלם להיות מנצח בתזמורת ומלחין. הוא למד לנגן על פסנתר, ובהמשך שכנע אותו אביו ללמוד מחשבים - כי שם נמצא העתיד - החלטה שהצילה את אצבעוני בשעת משבר.
"גם אבא בזמנו למד אלקטרוניקה", הוא אומר. "תמיד אמרו לנו שלצד העיתונות צריך גם מקצוע 'בטוח', לכן למדתי מחשבים באוניברסיטה. יום אחד אבא התקשר וצעק 'הצילו', מתברר שהמכונה שהדפיסה את כתובות המנויים והדביקה אותם התקלקלה והוא הזעיק את כל המשפחה, החברים והשכנים להכין מדבקות באופן ידני. באתי עם חבר מהלימודים ואמרתי לו שהגיע הזמן לעבור למחשבים. בזמנו זה היה הימור, לא באמת ידעו אם תחום המחשוב יתפוס, אז הוא חשש. רק כשהתקשר לשוויץ להזמין מכונה חדשה וחלקי חילוף ואמרו לו שהם סגרו כי אף אחד כבר לא משתמש בשיטה הישנה, הוא השתכנע. החבר ואני כתבנו לו תוכנה ומאז נשארתי באצבעוני".
כיצד התכנים לילדים השתנו עם השנים?
"בפן הטכנולוגי יש המון דברים חדשים - טיסות לחלל, טלפונים חכמים, פתאום כולם טסים לחו"ל וזה לא משהו חדש שילד קורא עליו בעיתון. אבל יש כמובן גם שינויים תרבותיים, בעיקר נושא הפוליטיקלי קורקט וההתייחסות המגדרית. לפני 50 שנה רוב הנשים היו עקרות בית, וכתבה על מה אמא עושה בבית בזמן שאבא בעבודה היתה לגיטימית לחלוטין. היום אף אחד לא יעלה בדעתו לכתוב דבר כזה. גם את הניסוחים שינינו, אנחנו לרוב כותבים בלשון רבים, או משתמשים ב'ילדים וילדות'. הכל יותר מאוזן ועם המון רגישות. אני למדתי לכתוב לפני 50 שנה, זאת היתה תקופה שונה אבל העברית הזאת בדמי ואני לא עיוור לחסרונותיי. לכן אני תמיד בודק את עצמי. לפעמים אני כותב מהלב וכשאני קורא, אני מבין כמה זה לא פוליטיקלי קורקט לכתוב ככה היום. לשמחתי יש לי קבוצת ביקורת קשוחה בבית, רעייתי צביה היא דוקטורנטית למשפט וחינוך שמתמחה במגדר. הגענו לחולון בעקבות לימודיה כדי שנוכל להיעזר במשפחה, וגם בנותיי, ירדן (28) מעיין (24) ויובל (18) עוברות על הטקסטים שלי ולא חוששות להעביר ביקורת חריפה".
"לפני 50 שנה רוב הנשים היו עקרות בית וכתבה על מה אמא עושה בבית בזמן שאבא בעבודה היתה לגיטימית לחלוטין. היום אף אחד לא יעלה בדעתו לכתוב דבר כזה. הכל יותר מאוזן ועם המון רגישות"
מעילה במיליוני שקלים
האתגרים שחווה אצבעוני במהלך השנים לא היו רק מבית. גם בחוץ המתינו לעיתון הוותיק, שניסה להישאר צעיר בנפשו, מכשולים רבים.
"לפני 11 שנה עברנו עוקץ כלכלי מאוד קשה", מספר שיר. "הייתי בחופשה בצפון, התקשר אליי עורך דין ואמר לי, 'מה שקראת בעיתון הכלכלי לא נכון'. נבהלתי ורצתי להתעדכן. התברר שהתפרסמה כתבה על רואה החשבון שלנו שמעל בכספי אצבעוני וחברות נוספות ביותר מ־20 מיליון שקלים על ידי 'בישול' ספרים. הוא נידון לשבע שנות מאסר, אבל הרשויות לא ויתרו לנו על החובות שנוצרו עקב מעשיו. נדרשנו לשלם מיליון שקלים וזה היה צומת דרכים אמיתי, כי זה סכום שיכול לגרום לנו לקרוס. כשבן אדם מגיע לצומת הוא צריך לבחור בין הרציונלי לאמוציונלי. אצלי הרגש פעל, אז לקחתי הלוואה והמשכתי הלאה. גם ההחלטה של משרד החינוך למנוע ממפרסמים להיכנס למוסדות חינוך היתה מכה קשה עבורנו ונאלצנו לשנות את מערך השיווק. לבסוף הגיעו ימי הקורונה וגם הם היו מאוד מאתגרים, אבל יש לי זיכרון מתוק: ממש רגע לפני שהקורונה פרצה הקמנו דוכן במוזיאון והגיעה אישה כבת 70 עם ילדים קטנים וסיפרה להם שהיא בעצמה נהגה לקרוא את העיתון שלנו, אמרתי לה שזה מרגש לראות סבתא שמכירה את אצבעוני והיא תיקנה אותי ואמרה שאלו הנינים שלה והיא סבתא רבתא שלהם. זה פשוט מדהים לדעת כמה שנים העיתון הזה משפיע על ילדים".
אז מה סוד הקסם?
"בשעתו כל העיתונים הגדולים בישראל הוציאו עיתוני ילדים, אבל אצבעוני שרד הכל. הוא עיתון הילדים הוותיק ביותר בישראל ובין הוותיקים בעולם. יש עיתון רוסי משנת 1920 ששייך למפלגה הקומוניסטית ועיתון אמריקני שמבוגר מאיתנו בכמה חודשים בלבד. אנחנו במקום השלישי. אנחנו יוצאים בארבעה עיתונים שונים לפי קבוצות גיל ויש לנו 15 אלף מינויים. אני מניח שהסוד הוא שאנחנו מסתכלים על ילדים בגובה העיניים, מתכופפים אליהם ומרימים אותם אל המבוגרים. באצבעוני הכל מוזר אבל גם מדהים, כל מה שקוראים זה 'וואו' עבור ילד, אין סרק או סתם רצף מילים, אלא טקסט שהוא סוג של עוגת שכבות, כל אחד ימצא בו משהו שהוא אוהב וכל שכבה חושפת משהו חדש".
עוד חדשות חולון
