19 שנים חלפו מאז אותו יום מקולל בו איבדה תושבת חולון, אורלי גרגו, את בתה הבכורה, רב־טוראית מזי גרגו, שנהרגה בפיגוע כשמחבל התפוצץ בטרמפיאדה בצריפין, ועדיין הדמעות לא מפסיקות לזלוג. "אין לילה שאני לא מרטיבה את הכרית, בוכה בלי שיראו אותי, אבל בוכה בכל יום. לפעמים אני לא מבינה כיצד זה ייתכן שעדיין יש לי דמעות בגוף", תוהה אורלי בכאב.
הפיגוע
מזי נולדה ב־13 במאי בשנת 1984, אחרי שנים רבות של ציפייה. "עברתי טיפולים קשים במשך ארבע שנים עד שהיא הגיעה, אבל היא הייתה שווה הכל. מהיום הראשון היה בינינו חיבור מדהים. תמיד היו לי הרבה חברות, אבל מזי הייתה החברה הכי טובה שלי. היינו מדברות 15 פעמים ביום בטלפון, כל הזמן מעדכנות אחת את השנייה ומתייעצות. היא הייתה תלמידה מצטיינת, עבדה כדי לממן לעצמה בילויים ורישיון נהיגה, תמיד עזרה בבית עם המטלות והאחים שלה ומעולם לא התלוננה, להיפך, תמיד היא שמחה בכל מה שהיה לה. היא מצאה את האושר בדברים הקטנים".
מזי למדה בבית הספר היסודי ביאליק בעיר, משם המשיכה לחטיבת קוגל והתקבלה ללימודים במגמת מחשבים ב"אורט" חולון, אותם סיימה בהצטיינות ולמדה גם כיתה י"ג, שבסיומה הייתה זכאית לתעודת טכנאית מחשבים, שהגיעה בדואר חודשים ספורים לאחר מותה.
את שירותה הצבאי החלה בבסיס הטירונים בזיקים, ולאחר מכן התקבלה לקורס ביחידת המחשבים של צה"ל. לאחר שהוסמכה כמפעילת מערכת מחשוב, שובצה ביחידת 180 ‑ יחידת מערכות המידע של חיל האוויר ‑ ושימשה כאחראית למניעת חדירת גורמים עוינים למערכות הממוחשבות של הצבא.
"היא הייתה חיילת רק ארבעה חודשים, אבל כבר הבינה איך היא רוצה שהעתיד שלה ייראה וחלמה על תפקיד בהייטק וסייבר", נזכרת אורלי. "היום כל מי שלמד איתה השתלב בחברות גדולות, אבל מזי לא הספיקה ליהנות מפרי עמלה".
את זוכרת את יום הפיגוע?
"בטח. ערב לפני כן היא עזרה לאחיה בן עם שיעורי הבית ועזרה לו לסדר את התיק כי הוא עלה לחטיבה. עשינו תוכניות כי היו לנו כרטיסים למחרת להופעה של שרית חדד. קברתי אותם עם מזי. זו הייתה תקופה של פיגועים ומזי מאוד חששה. רק יום לפני כן היא ירדה מהאוטובוס שלוש פעמים כי כל אדם נראה לה חשוד. תמיד הייתי איתה על הקו וכשהסתדר הייתי לוקחת ומחזירה אותה. היא הייתה מודעת לסכנות ולכן התבאסה שלא שיבצו אותה בקריה.
"בזמן שהמתינה לאוטובוס שוחחנו לפחות שלוש או ארבע פעמים. בגלל שינויים בלוח הזמנים היא חזרה בתחבורה ציבורית וממש חששה לעמוד בתחנה, לכן המתינה על הגשר. דיברנו בטלפון והיא אמרה לי: 'ביי אמא, האוטובוס הגיע, אני רצה'. דקה אחר כך התקשרה לומר שהוא לא פתח דלתות אז היא ממתינה לאוטובוס הבא, וכשהוא הגיע שוב ניתקנו, ככה ידעתי שהיא הייתה הראשונה כשהדלתות נפתחו.
"כמה דקות אחר כך בן הזוג שלה התקשר, שאל מתי דיברנו וכשסיפר שהיה פיגוע, מיד ידעתי שהיא נפגעה. נסעתי כמו מטורפת לטרמפיאדה, כל הנסיעה בכיתי, אני לא זוכרת את הדרך, אבל כשהגעתי לשם לא ראיתי כלום מרוב המולה.
"מיד שלחו אותי לבית חולים אסף הרופא וכל הדרך התקשרתי לנייד שלה. ענה לי פרמדיק שנשבע שהיא בחיים, אמר שהנשים אותה והעלה אותה לאמבולנס עם דופק. בדיעבד הבנו שבדרך לבית החולים היא שוב איבדה דופק. במשך שעתיים חיפשנו אותה בבית החולים. כששלחו אותנו לאבו כביר היה ברור לי שזה נגמר.
"זיהיתי רק את הפנים שלה. לא רציתי לראות את שאר הגוף. רק אחרי שלוש שנים אזרתי אומץ לקרוא את דוח הנתיחה וקיללתי את היום הזה. 60 ברגים חדרו לגופה, הרגליים היו מרוסקות".
החדר
בבוקר הפיגוע השאירה מזי לאמה פתק מרגש על המקרר, עליו כתבה: "לממוש שלי! רק רציתי להזכיר לך שאני אוהבת אותך הכי הכי בעולם הזה, ואת האמא הכי טובה בעולם. חולה עלייך לנצח... מזי".
אך אורלי מספרת שבקשר הייחודי בינה ובין בתה הבכורה זה היה פתק שגרתי. "היא תמיד הייתה מרעיפה אהבה, לא מחכה לאירוע מיוחד כדי לומר 'תודה' או 'אני אוהבת אותך'.
"יש לי אינסוף פתקים ומכתבים ממנה והחדר שלה נשאר אותו הדבר עד היום. רק את המיטה זרקתי, כי מרוב ניקיונות היא נשברה. היום אני מבינה שבקרוב איאלץ לרוקן אותו. אני לא רוצה להשאיר אותו אחריי כנטל לילדיי ואין לדעת מה יילד יום. בני בן היום בגיל 31. הוא התחתן לאחרונה וגר איתי ואני רואה כמה קשה לו להתקרב לחדר. בתי עדי בת 36, יש לי ממנה שלושה נכדים שהכניסו לי הרבה שמחה ואור לחיים".
ההנצחה
אורלי מספרת כי בימים של עסקת שליט חייה התהפכו.
"לא יכולתי לישון בלילה. כל הזמן חשבתי מה יקרה אם החוליה שהובילה לפיגוע תשתחרר.
"הייתי מתקשרת לקצינת הנפגעים שלי כל יום וכל היום. לא יכולתי לאכול ולשתות. בסופו של דבר שחררו רק אחד, את זה שהודיע שחמאס לוקח אחריות, אבל לא היה לו תפקיד ממשי בפיגוע. הם קיבלו תשעה מאסרי עולם. אני לא מסוגלת לדמיין מציאות בה הם ישתחררו.
"כשקורים מקרים כמו השבוע, שירו על אוטובוס עם חיילים, אני לא מתקרבת לטלוויזיה. זה מציף אצלי הכל. אני כל הזמן בוכה, לא מסוגלת להתמודד עם מידע כזה".
כיצד נראים חייך היום?
"אני ממשיכה. בהתחלה זה היה בלתי אפשרי. חברות שלי לא זזו ממני. שמונה שנים היו לידי, מהרגע שפתחתי את העיניים ועד שהייתי עולה לישון. לימים הנכדים הגיעו והכניסו בי יותר שמחה. אני לא בנויה לכל עניין ההנצחה או הטקסים, זה קשה לי ואני נמנעת מזה.
"כשקורים מקרים כמו השבוע, שירו על אוטובוס עם חיילים, אני לא מתקרבת לטלוויזיה. זה מציף אצלי הכל"
"לפני מספר שנים ראיתי פרסומת על רכב פרטי והחלטתי לעשות מדבקה עם התמונה של מזי לרכב. גם לבן יש מדבקה כזאת וכל כמה שנים אני מחליפה אותה כי היא דוהה.
"מבחינתי זו ההנצחה שלי, כמו אנדרטה בכבישים עבורה, וכל מי ששואל אותי אני שמחה לספר לו על מזי. חשוב לי שיזכרו אותה.
"יש למזי שתי חברות טובות, הודיה ושירלי, שעד היום מלוות אותי. אנחנו נפגשות מדי יום חמישי בבית קפה או בבתים שלהן. הילדים שלהן לומדים עם הנכדים שלי".
קראו גם:
המסר
רגע לפני האזכרה של מזי, אורלי מבקשת להעביר עוד מסר אחד: "אני רוצה שאנשים יידעו שמזי הייתה ילדה טובה, חדורת מוטיבציה, אהובה, פשוט מלאך. ילדה שהסתפקה במה שיש אבל חלמה בגדול, ואני מאחלת לכולנו להעריך את החיים ואת הרגעים הקטנים כמותה, ולעצמי שאזכה ליהנות ממשפחתי ונכדיי".
