את המשמרת בחמ"ל העירוני ב"מדיטק" בחולון מסיים קובי קרקשון באווירה קשה. "היתה לנו חולה שהקפדנו לדרוש בשלומה, ובדיוק כשהתקשרנו בנה ענה לנו ומסר שהיא נפטרה". למרבה הצער, כך הוא מספר, זה לא מקרה נדיר. ולא אחת הוא וחבריו מסיימים משמרת וחוזרים הביתה עם תחושות קשות.
2 צפייה בגלריה
חמ"ל בת ים. מימין: מאיר נחמיאס, סיגלית שי, בריג'יט אללי, ירון גולדפרב, גלית חדד, מריה טרלצקי ואור-לי סימן-טוב
(צילום: קובי קואנקס)
קראו גם:
בימי שגרה קרקשון משמש כעוזר מנהל מערך תרבות בעיריית חולון, אך בימים שבהם עולם התרבות סגור, הוא התנדב לסייע לנהל את החמ"ל לחקירות אפידימיולוגיות שתפקידו להתחקות אחר שרשראות הדבקה במטרה לקטוע אותן. "עשינו שינוי חד מהתרבות לקורונה, למרות שאת שני המצבים אנחנו רואים כפרויקט שיש לנהל, רק שהקורונה היא אירוע מאוד משמעותי ולא חיובי", הוא אומר ומוסיף: "אני מאוד מתגעגע לתחום התרבות בעיר, אבל היום זו המשימה שלנו ואנחנו נותנים הכל כדי להצליח בה".
בידוד במקום פרידה מהבעל המת
עיריית חולון מעסיקה 30 חוקרות ושלושה חוקרים שיחד מנהלים עשרות חקירות מדי יום, מפנים לבידוד ויוצרים חיבורים רלוונטיים. "כל יום קורה משהו וזה נכנס לך ללב", מספר קרקשון. "למשל היה מקרה ששלחנו לבידוד אישה שבמקביל קיבלה הודעה שבעלה נפטר. היא לא הבינה איך אחרי 50 שנות נישואים אנחנו אומרים לה שהיא לא יכולה להיפרד ממנו. כשאתה מודיע לקשיש שהוא נכנס לבידוד, או למשפחה צעירה, הם מנסים להבין איך הם אמורים להתנהל. אנחנו מפנים למרכז הקהילתי ומוצאים מישהו שירכוש להם תרופות, יזרוק את הזבל ואפילו יוציא את הכלב המשפחתי לטיול היומי שלו".
אנשים משתפים פעולה?
"תמיד יש את אלה שלא אומרים אמת. לפעמים אתה קולט בקול שלו ולפעמים הסביבה שלו סותרת את המידע שהוא העביר. אני מסביר שאני לא שוטר ולא גננת ושהעברת המידע היא חלק מהאחריות של כולנו לקטיעת שרשרת ההדבקה".
לדבריו, התפקיד החדש הולך איתו לכל מקום, "הפכתי להיות האיש הזה שכולם מתייעצים איתו לגבי בידודים וכדומה. כשאני רואה מישהו מפר את ההנחיות זה ממש מטריד אותי, בין אם זה זר בפארק או בן משפחה קרוב, אני מעיר כי אני יודע כמה זה חשוב לכולנו".
השקר שהכניס את ועד הבניין לבידוד
גם במקרה של החוקרת נטע שטראוס, העבודה קצת השתלטה על החיים. "כשאני מסיימת את המשמרת בחמ"ל אני חוזרת לעבודתי כמנהלת תחום מעורבות חברתית בחטיבות הביניים. זה עמוס, אבל יש תחושה שאנחנו חלק מהמשימה הלאומית, אז כולם מבינים, גם הילדים שצריכים להתמודד לבד עם הזומים, כל אחד והמשימה שלו".
שטראוס מספרת כיצד דווקא ניסיונה בחינוך מסייע לה בחקירות. "עבדתי עם ילדים ונוער בסיכון, אז הכלה של מצבים מורכבים וקבלת מידע אינם זרים לי. אני מגיעה למאומתים ברגע הכי קריטי, בדיוק כשהם מגלים שנדבקו. יש קשישים שבשיחה איתי מרגישים שזאת השיחה האחרונה בחיים שלהם. הם רוצים לפרוק ולעתים גם להתנצל, כי זו תחושה קשה לדעת שאולי הדבקת מישהו. לכן אנחנו מאוד משתדלים להרגיע ולתת כמה שיותר מידע ופתרונות.
"לחקירה שני צדדים ‑ מבררים תסמינים, מצב ומקור הדבקה, ואז עוברים על הלו"ז כדי למנוע המשך הדבקה. זה לוקח זמן כי אנשים יודעים שכל מילה שיגידו תהיה משמעותית. כאן מגיעה לידי ביטוי המיומנות שלנו. היה מקרה של נער שכדי לא להכניס את חברו לבידוד שיקר לגבי מפגש. רק בשיחה עם אמו הבנו למי נחשף, והיה מקרה של חולה שטענה שחברת ועד בבניין ביקרה אצלה. היא דיברה באופן חשוד לכן התעקשתי לברר עם חברת הוועד ואז הבנתי שהן כנראה מסוכסכות והיא אמרה את זה למרות שהשתיים כלל לא נפגשו. יש את אלה שמסרבים לשתף פעולה, קוראים לנו פאשיסטים ומאשימים אותנו בדברים, אבל גם במצבים כאלה אני מכילה ובמקביל עושה הכל כדי לקדם את החקירה. חשוב לציין שהרוב המוחלט משתף פעולה ומגלה אחריות, אבל ברור לי שאני לא אראלה ממפעל הפיס ושיחה ממני זה לא דבר קל עבורם".
תחקורים במקום אירועי פורים
גם בחמ"ל בבת ים, שהיה מהראשונים לקום בארץ, השכילו לגייס דווקא את עובדי העירייה שהקורונה עצרה את פעילות האגף שלהם. שרית גולדשטיין משמשת בשגרה כעוזרת מנהל אגף תרבות והיום היא מנהלת את המערך האפידמיולוגי של העירייה. "בשלב זה של השנה אני בדרך כלל עמוסה באירועי פורים, וכבר נערכת לטקסי יום הזיכרון והשואה", היא מספרת.
"השנה הכל השתנה ב־180 מעלות. חזרתי מחופשת לידה בחודש יוני ישר לחמ"ל, וגם כאן, כמו בתרבות, אנחנו עסוקים בלעשות לאנשים הכי טוב שאפשר. מעבר לחקירות אנחנו נותנים גם מענה לחולים ומבודדים בתחום הרווחה ‑ סלי מזון, סיוע ברכישת תרופות, חיבור לקופות חולים ומלוניות, וגם אירועים משמחים. לאחרונה חגגנו יום הולדת לילדה בבידוד מחוץ לבית שלה. יש הרבה סיפורים מאתגרים, משפחה בת עשרה ילדים שאחד ההורים מאושפז.
סבתא חולת סרטן שבתה נפטרה והיא והנכדים שרק חוו טראומה נכנסו לבידוד זמן קצר לאחר מכן. הצוות שלנו מאוד אמפתי, זה היה כיוון המחשבה כשגייסנו אותו ‑ דיסקרטיות, רגישות וסבלנות. כי מעבר לפן הטכני של חישוב תאריכים ועדכון מידע במחשב, הם גם מקשיבים, מזהים מצוקות ומטפלים. זאת עבודה של 24/7. הנייד שלי מסתובב בכל העיר. גם בשישי, שבת וחגים אני מקבלת שיחות של אנשים שמבקשים סיוע או עצה".
"אנשים פורצים בבכי"
החוקרת אורלי סימן־טוב, שלפני הקורונה עבדה כספרנית, קיבלה השבוע את תואר "גיבורי שירות" של עיריית בת ים. למרות שהגיעה לתפקיד במקרה, היא אימצה אותו אל ליבה ופיתחה טכניקות כיצד לסייע למנוע את שרשראות ההדבקה. "למרות שלא רואים, כל חקירה מתחילה בחיוך. חשוב לשמור על שיח לא מאיים, על תחושת דיסקרטיות ואווירה טובה.
אני מסבירה שאין לחץ, כי אנשים ממש חוששים לטעות ולעתים הם פורצים בבכי מהפחד. אני מסייעת להם להיזכר, מבקשת לבדוק שיחות בוואטסאפ, גלריית תמונות בנייד ואמצעים נוספים שעוזרים לבנות ציר זמן. זה לא רק איפה היית ומה עשית, אלא העמקה במגע וזמן שהות. לפעמים מה שנראה לאדם לא חשוב הוא מאוד משמעותי לחקירה".
"אני מגיעה למאומתים ברגע הכי קריטי, בדיוק כשהם מגלים שנדבקו. יש קשישים שבשיחה איתי מרגישים שזאת השיחה האחרונה בחיים שלהם"
מה עושים כשיש תחושה שאדם משקר?
"פונים לרגש, מסבירים שהוא לא עושה משהו רע, להיפך ‑ הוא מציל משפחות, ולרוב כשהם מרגישים את גודל האחריות זה עוזר. במקרים חריגים מערבים את המשטרה, כי יש אנשים שמנתקים את הטלפון או מסרבים להזדהות. אז מגיע אליהם שוטר ועומד מולם עד שהם עונים לשיחה. היה מקרה שמנהלת הודיעה לעובד להיכנס לבידוד אבל בטעות מסרה לנו נייד שגוי והוא ניצל את זה כדי להמשיך להסתובב. הוא נתפס במחסום ונקנס. יש גם מקרים שזה בתמימות.
שוחחתי עם אחראית במקום עבודה שהיתה משוכנעת שהעובד החולה שלה לא הדביק אף אחד כי הם יושבים במרחק. רק שיחה עם קולגות נוספים חשפה שמדובר בעובד שבכלל לא טורח לעטות מסכה ולכן המרחק פחות עוזר, ואכן הוא הדביק מספר עובדים. היה מקרה חריג במיוחד של קבוצת הורים צעירים שנחשפו לחולה במהלך חופשה באילת.
הם שיקרו בחקירה והעלימו מידע. זה היה מאוד מורכב כיוון שיש להם ילדים קטנים במערכת החינוך. נדרשנו לעשות תיאומים עם מספר גורמים באילת והצלחנו להכניס את כולם לבידוד, אבל בזמן שהם בזבזו הם הדביקו כמה אנשים בבת ים. בחקירה אתה מגלה הכל על אדם, סגנון הדיבור שלו ברגעי לחץ, האופי שלו, המגעים שלו, זה כמו פאזל שאנחנו מחברות".
בבת ים יש דוברי רוסית רבים, חלקם מבוגרים ולא שולטים בעברית, והם מהווים את עיקר הפעילות של החוקרת מריה טרלצקי, שלפני הקורונה שימשה כרכזת תרבות במחלקת הקליטה. "אני עובדת עירייה קרוב ל־20 שנה והתפקיד הזה ממש ממלא אותי", היא אומרת. "נוצרה כאן תחושה של שליחות וערבות הדדית אמיתית. עובדים קשה אבל זה קושי משמח, כי כל אתגר מציל חיים". טרלצקי עובדת בעיקר עם קשישים, והודעות התודה המרגשות שהיא מקבלת מעידות על העדינות בה היא מבצעת את עבודתה.
"בסגר הראשון היה צורך דרמטי בסיוע לאנשים. לא היו חיסונים וקשישים ישבו לבד בבית בלי תרופות ומזון. היה חשוב לנו להגיע לכולם, גם למרכזי הדיור המוגן".
החקירות, היא אומרת, זה כבר עניין אחר. "כל חקירה היא כמו ספר חדש ואין לך מושג מה תגלי בה. השיחה נעה בין אינטימיות לאסרטיביות. את מנסה להכיל את החולה אבל גם לעשות הכל כדי לקדם את החקירה. יש לאנשים קושי להאמין, לכן חשוב לשדר מסר של אמון. ראיינתי בחור שציין שישן לצד חבר, וכשביקשתי את פרטיו תירץ תירוצים, אמר שהם רבו ושנמחק לו הנייד. אחרי כמה שעות של התחמקויות בהן לא ויתרתי הוא העביר לי את פרטיו. כל אדם מגיב אחרת. בדיוק עכשיו אני באמצע חקירה עם חולה שטייל עם חבר והם לקחו טרמפיסטית. הוא העלה פוסט לפייסבוק בניסיון לאתר אותה. זה אדם שמבין את חשיבות החקירה ועושה הכל כדי לעזור, כי בסופו של דבר כולנו יחד בסיפור הזה".
עוד חדשות חולון
