לובה ז'ורוב, בת 65 מבת ים, עובדת כמצילה בקאנטרי בריזה בחולון, ונחשבת לשחיינית הטובה ביותר בגילה בישראל. רק לפני שבועיים היא גרפה כמעט את כל מדליות הזהב בתחרות, ובמקביל מייצגת את ישראל באליפויות העולם.
ספורטאית בת 7
ז'ורוב נולדה בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן. "אבא שלי נולד בסין ושני ההורים עבדו קשה מאוד בתחום הבנייה", היא מספרת השבוע, "הייתי מאוד חולה בילדותי, והרופא אמר להורים שלי שצריך אוויר ומים, אז אבא החליט לקחת אותי לבריכה העירונית. בהתחלה הגעתי בשביל הבריאות, ואחרי זה נשארתי – למעשה כל החיים".
קראו גם:
היא התחילה לשחות בגיל חמש, ובגיל שבע כבר נרשמה לבית ספר מקומי לספורטאיות, תוך שהיא מתחילה להתחרות בארבעת סגנונות השחייה - גב, פרפר, חזה וחתירה: "זה היה מאוד קשוח, עם מאמנים בסגנון של פעם".
לאחר שסיימה תיכון, לובה נרשמה לאוניברסיטה ללימודי ספורט, ותוך כדי לימודים הספיקה להכיר את בעלה: "התחתנתי בגיל 21, וסיימתי לימודים בגיל 22. הוא למד באוקראינה ואז בא לחופש לבקר את אמא שלו. בעלי עבד כמהנדס קשר קרקע בחיל האוויר הרוסי, ולאט לאט התחיל לטפס בדרגות הקצונה".
עובדת ניקיון
לאחר התפרקות ברית המועצות, החליטה המשפחה לנצל את ההזדמנות ולעלות לישראל, שם עברה להתגורר במרכז העיר בת ים: "היינו במצב טוב יחסית בברית המועצות. הייתה לנו דירה, רכב, בעלי בדרגה גבוהה, ולי כבר היו חמישה ילדים. החלטנו שאנו שומרים על תרבות יהודית ומגיעים לארץ עם חמותי והילדים הקטנים, כשהילד השישי נולד בישראל. דבר ראשון שזיהינו, שהתנאים מאוד קשים פה – ואני אאלץ לצאת לחפש עבודה".
"העלייה הייתה קשה עבורי, כי כשהתחתנתי נגמר כל תחום הספורט בחיי, הייתי עסוקה בילד אחר ילד. בארץ היה לנו קשה לכלכל את עצמנו, ולכן התחלתי לעבוד בניקיון, בזמן שחמותי נשארת לשמור על הילדים. בהמשך, פנו אליי ממשרד הקליטה שאפשר לעשות קורס חינוך לעולים חדשים בסמינר הקיבוצים, ולמעשה הפכתי למורה לחינוך גופני". לובה מתארת כיצד יום אחד הגיעה לשחות בקאנטרי העירוני בשנת 1993: "המציל פונה אליי ואומר לי – לובה, איך את שוחה יפה. אולי תעשי קורס מצילים? סקרן אותי, נרשמתי, ובגיל 34 סיימתי בהצלחה".
לא קיבלו נשים לעבוד בחוף הים
כבר 24 שנים היא משמשת כמצילה בקאנטרי "בריזה" בחולון. ביום היא משמשת כמורה לשחייה מטעם משרד החינוך, וכמעט כל ילדי חולון והסביבה עברו אצלה הכשרות וקורסים, ומאחר הצהריים ועד הלילה משמשת כמצילה ומגישת עזרה ראשונה.
למה החלטת לעבוד כמצילה בבריכה בחולון ולא בחוף הים בבת ים?
"ניסיתי לעבוד בבריכת הים בעמידר תקופה, וגם בדקתי את חוף הים. אבל לפני רבע מאה זו הייתה תקופה אחרת. פשוט מאוד כי לא קיבלו אז נשים, אלא רק את הגברים – זו הייתה קבוצה סגורה מאוד. בעמידר שאלו מי רוצה לעשות קורס מדריכי שחייה, הסכמתי ומיד התחלתי לעבוד. כשגילו שיש לי גם תעודת מציל, התחלתי גם בקאנטרי בריזה".
היה לך מקרה שבאמת נאלצת להשתמש בכישורייך כמצילה?
"כל הזמן - היו ילדים והיו מבוגרים... זכור לי מקרה שאדם בן 41 שחה ופתאום נעלם בתוך המים. הכרתי אותו, היה קבוע – שוחה כמו סוס. אני יושבת למעלה בעמדת ההצלה, מסתכלת על הילדים, ופתאום רואה אותו שוכב על הקרקעית. מדי פעם אנשים יורדים מתחת למים להתרענן, אבל ראיתי שהוא די הרבה זמן שם. מיד קפצתי למים, משיתי אותו והתחלתי לעשות לו עיסוי לב, עד שחזרה הנשימה. הוא אושפז זמן מה בבית החולים. תקופה לאחר מכן הגיעו ההורים שלו והביאו לי מתנה קטנה ואמרו 'תודה שהצלת אותו'. מסתבר שהיה ספורטאי, ובגיל 13 גילו אצלו אפילפסיה, ואי אפשר היה לדעת שיקרה לו דבר כזה מראש. צריך תמיד להיות אחראי ולדעת שהכל יכול לקרות, גם מהאדם הכי פחות צפוי בבריכה".
תארים ומדליות - "לא מתכוונת לעצור"
"מאז שחזרתי לבריכה, אני שוחה כל יום. בשנת 2015, אחד המצילים ניסה לשכנע אותי להצטרף לתחרות. לא כל כך רציתי. בקושי רב מאוד הוא גרר אותי, שחיתי, התחריתי וממש נהניתי מזה, ואז התחלתי להתאמן. פעם ראשונה הלכתי לאליפות אירופה בשנת 2016. היו כל מיני אנשים שזה היה התחביב שלהם - רופא, עורך דין, אחות, וכולם הגיעו להתחרות. מאז כל שנה אני בתחרויות בחו"ל, כל שנה באליפות אירופה או באליפות עולם".
ואת למעשה זוכה בפרסים?
"בארץ זה לא חוכמה, אני שוחה את כל המשחים, ובקבוצת הגיל 65-69 שנים, אני זוכה בכל הקטגוריות: אם זה סגנון פרפר, 50 מטר ו-100 מטר, חתירה, שליחים ועוד. בכל המשחים שהשתתפתי בארץ קיבלתי מדליית זהב, ולפני כשבוע ארבע מדליות זהב באליפות ישראל למאסטרס בשחייה".
ואיך הולך בחו"ל?
"בדרום קוריאה זכיתי פעמיים מקום שישי באליפות עולם, ובאליפות העולם ביפן מקום שביעי. אם אתה בתוך העשירייה בעולם זה נחשב מאוד מכובד".
מי מממן את הכל?
"אני אמנם מתאמנת כל יום, אבל גם צריכה לעבוד, וכאמור עובדת גם כמורה מטעם משרד החינוך וגם כמצילה. אני נוסעת בתור תיירת ומשלמת על הכל בעצמי - השתתפות בתחרות, מלון, אוכל ועוד, כי בארץ לא משקיעים בספורט לגיל הזה. ישראלים מתעניינים רק בכדורגל ובכדורסל".
הילדים גם בספורט?
"בתקופת בית הספר, כל ילד היה בספורט שלו – אחת בהתעמלות אמנותית, אחר בשחייה, ג'ודו או החלקה על הקרח. הם היו משקיעים בזה הרבה, מוותרים ללכת לימי הולדת, כי אין כזה דבר לא ללכת לאימון. אבל אחרי התיכון כולם הלכו לצבא – וחלק מהילדים שלי קצינים בחיל האוויר, כמו שאבא שלהם היה".
עד מתי תמשיכי להתחרות?
"אני רק בת 65. חזרתי עכשיו מאליפות אירופה בסרביה, ובמקצים לפניי היו נשים בגיל 70, גיל 80 וגיל 90. אולי האנשים האלו לא הולכים מהר, אבל כשהם מזנקים מהמקפצה ומתחילים לשחות – חבל על הזמן. אני לא מתכוונת לעצור".
