השבוע הלכה לעולמה בת שבע דגן, יקירת העיר חולון, בגיל 98. דגן, תרמה רבות למען הנחלת נושא השואה בחולון. היא פעלה במפגשים עם שורדי שואה במרכז "בית להיות", נפגשה עם ילדי גנים, תלמידים, גננות ומורים וכן עם סטודנטים ועם חיילים. בנוסף, היא הוזמנה לכנסים בינלאומיים להצגת גישתה להוראת נושא השואה וכתבה את הספר "מכאן לשם בחלוף הזמן".
דגן נולדה בשנת 1925 בלודז' שבפולין. אביה שלמה-פישל היה בעל בית מלאכה לאריגה, ואמה פייגה הייתה תופרת. לבת-שבע היו חמישה אחים ושלוש אחיות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברחו ארבעה מאחיה ואחותה הבכורה לברית המועצות. יתר בני המשפחה עברו לדרום וגרו באזור שהוכר כגטו הגדול באפריל 1941. בת-שבע הייתה חברה בקבוצות לימוד לנוער שהתכנסו בחשאי. היא נסעה בזהות ארית לגטו ורשה, ושם קיבלה ממרדכי אנילביץ' את עיתון המחתרת נגד הזרם והביאה אותו לגטו רדום.
באוגוסט 1942 הופרדו בת-שבע ואחותה הצעירה מההורים ומהאחות הגדולה והועברו לגטו הקטן. ההורים והאחות הגדולה נרצחו. בת-שבע ואחותה ברחו לגרמניה בנפרד כדי שלא לעורר חשד, אך סבינה נורתה למוות. בת-שבע הגיעה לעיר שוורין שבגרמניה, שם הייתה עוזרת בית אצל משפחה נאצית עד שהוסגרה.
היא נאסרה ונכלאה בשישה בתי סוהר ובמאי 1943 נשלחה לאושוויץ-בירקנאו, שם עבדה בעבודות כפייה. בינואר 1945 הוצאה בצעדת המוות והגיעה לרוונסבריק ולמלכוב. ב-2 במאי 1945 שוחררה על ידי בעלות הברית ונסעה לבלגיה. בבריסל הכירה את בעלה לעתיד פרץ, חייל בצבא הבריטי, שסיפק לה סרטיפיקט.
היא עלתה ארצה והשתקעה בחולון. בשנת 1958 נפטר בעלה והיא גידלה את שני בניה ובתקופה זו עבדה כגננת. לאחר סיום לימודיה האקדמיים הייתה מורה בסמינר, מדריכה פדגוגית ומנהלת מדור גני הילדים בשירות הפסיכולוגי של עיריית תל אביב. כמו כן נסעה לשליחויות בחו"ל מטעם הסוכנות היהודית.
קראו גם:
היא הייתה חלוצה בהנחלת נושא השואה לגיל הרך. היא החלה לפרסם את כתביה בשנת 1991, המתאימים לגיל הרך, וכן ספר שירה תיעודית לנוער ולמבוגרים על חוויותיה בתקופת השואה. ב־2012 הדליקה משואה בטקס יום הזיכרון ביד ושם. לבת שבע עשרה נכדים ועשרה נינים.
