מעט מאוד יודעים שאחד מנכסי התרבות הנדירים של ישראל חי היום בחולון - הכנר ונגן העוד סלים נדאף (74), אחרון הנגנים של תזמורת קול ישראל בערבית המיתולוגית שהפסיקה את פעילותה ב־1994. הוא מתגורר בדירה בתל גיבורים, שחלק עם אהובתו היהודייה, הזמרת שיידת אל כארמל, שהלכה לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלה.
קראו גם:
גם היום הטלפון לא מפסיק לצלצל, כאשר בקו השני מבקשים ממנו להופיע בעיקר באירועים משפחתיים, אבל לרוב הוא נאלץ לסרב. "זה עצוב, במיוחד עכשיו בימי הקורונה, שאני אפילו לא יכול להופיע באופן פרטי. אני עדיין משתדל לנגן בכינור, מדי יום, אבל מי שנהנים הם בעיקר השכנים שלי", הוא אומר בחיוך.
הדרך לתזמורת
"תמיד חלמתי לנגן בכינור", משחזר נדאף את הצעדים הראשונים שעשה מביתו שבנצרת אל עולם המוזיקה הישראלי, "אז בגיל 17 יצאתי לעבוד בכל מיני עבודות שחורות. הייתי מרוויח חמש לירות ביום וחוסך. את הכינור הראשון שלי רכשתי ב־80 לירות, וברגע שהתחלתי לנגן הבנתי שזה הכלי עבורי".
בשנת 1964, כשמלאו לו 19 שנים, יצא השיר שהפך מזמן לאחד האייקונים התרבותיים הגדולים בכל הזמנים - "אינתה עומרי" של אום כולתום, ונדאף הקליט אותו לעצמו. "זה היה לילה גשום והתיישבתי ליד טייפ סלילים, ולא הלכתי לישון עד שסיימתי להקליט את המנגינה", מספר נדאף, "אין לי מילים להסביר את האהבה שלי למוזיקה בכלל ולמוזיקה הערבית בפרט. זה משהו בנשמה".
כיצד הגעת לתזמורת של קול ישראל?
"עבדתי בתזמורת בנצרת עם נגנים וזמרים ערבים ויום אחד ניגנו בטבריה. על הבמה לידנו ניגנה התזמורת של קול ישראל. מיד התעניינו אחד בשני, וביקשתי לדעת כיצד אפשר להשתלב. אחרי בחינות קפדניות זומנתי לאודישן ובדיקות רפואיות והתקבלתי. היינו לומדים הכל בעל פה, בלי תווים, יום אחד לומדים ולמחרת מקליטים. זה היה כבוד גדול שמצאו אותי ראוי, הייתי המום, בסך הכל בן 26 וכולם סביבי מבוגרים ומנוסים. למעשה הפכתי לעובד מדינה וזה היה כבוד גדול, הפכנו לחברים טובים, הופענו בהרבה מקומות ורכשתי חברים יקרים. סבי, אבי וכל אחיי עסקו במוזיקה, היינו מוכרים כמשפחה מוזיקלית בכל הצפון אבל אני הראשון שהתפרנס ממנה".
רבים מחבריו של נדאף מוכרים לכולנו. שמעון פרס ויצחק רבין, נהגו להגיע לשמוע אותו מנגן עם איציק קלה במשמר השבעה, בחפלות שארגן שמואל אדם, סבו של הזמר עומר אדם. עזר ויצמן ראה בו חבר קרוב והזמין אותו לאירועים רשמיים בבית הנשיא והרב עובדיה יוסף נהג לבחון אותו במוזיקה ערבית לאחר שהשניים גילו את אהבתם המשותפת לזמרת אום כולתום.
"את ה'כאפות' שקיבלתי ממנו אני נוצר עד היום, אהבתי אותו מאוד. הוא היה אדם חכם בתורה ובחיים", נזכר נדאף במרן ז"ל. "כנוצרי אני מקבל את כולם. בביתי יש תמונות שלו וגם של מריה וישוע. יש גם מזוזות ומקום לכל דת. חבריי הטובים ביותר הם יהודים ודרוזים".
ובכל זאת, מוזיקלית, נדחקתם הצידה.
"לצערי, במוזיקה זה קצת שונה ועושים הפרדות, כשהתזמורת של קול ישראל מילאה אולמות, בטלוויזיה העדיפו להראות בעיקר את הפילהרמונית, למרות שהרוב התחברו אלינו. אבל אני רוצה לגלות לך משהו, בגיל 20 ניגש אלי כנר של הפילהרמונית כדי שאלמד אותו כיצד לבצע רבע טון על כינור. הוא היה בן 60, בעל הכרה בינלאומית, והוא פשוט לא הצליח. אצלנו המוזיקה זורמת באצבעות וכינור זה כלי קשה כמו מוות".
הלילה האחרון
בעקבות השינוי בקריירה, עבר נדאף עם רעייתו וילדיו למרכז, וכך הוא התמקם בחולון. לימים השניים התגרשו והוא נישא לזמרת היהודייה, שאדית אל כארמל, איתה חי במשך 32 שנה, ללא ילדים משותפים, עד מותה לפני תשע שנים.
אילו תגובות קיבל הזוג המעורב?
"אנחנו התאהבנו אז שום דבר לא עניין אותנו. כמובן שבהתחלה היו דיבורים סביבנו אבל לנו זה לא שינה, ובסופו של דבר כל המבקרים ביקשו את הקירבה שלנו. אני כנר וחובב מוזיקה אז אני מניח שיותר קשה לאנשים לראות אותי דרך עיניים גזעניות, כי אני נתפס כשווה בין שווים".
"היינו לומדים הכל בעל פה, בלי תווים. יום אחד לומדים ולמחרת מקליטים. הייתי המום, בסך הכל בן 26 וכולם סביבי מבוגרים"
אבל בטח נחשפת גם לביטויים פוגענים.
"מי שמדבר לא יפה על האחר בגלל דתו, הוא אדם שפל ביותר בעיניי. גם אם אני שומע מישהו מדבר סרה על יהודים אני מיד מתרחק ממנו. רעייתי נפטרה לפני תשע שנים אחרי שהתמודדה עם מחלה קשה. אני עבדתי באותו ערב במועדון, בנה שמר עליה וכשהחלפנו בינינו הרמתי אותה, טיפלתי בה ושכבתי קרוב אליה. בשעה 5:10 בבוקר קמתי והיא כבר לא היתה בחיים. היתה בינינו אהבה שאי־אפשר להסביר במילים, שתי נשמות מחוברות, עמוק. האובדן שלה היה מאוד קשה עבורי".
מוזיקה ללא נשמה
קשה לשוחח עם כנר ונגן עוד, ללא התייחסות למוזיקה הים תיכונית העכשווית, שכבשה את הפס קול הישראלי.
אתה מאזין לזמרים כמו אייל גולן, דודו אהרון או איתי לוי?
"ממש לא, הם נחמדים אך לא אקדיש דקה למוזיקה שלהם. היום כל המוזיקה הפכה למכאנית, בלי נשמה. הכל הם עושים במחשב. איפה הכינור? איפה העוד? תשמעי אלף שירים ולא תדעי להבדיל ביניהם. כל אחד מקליט לבד וכל נגן בנפרד, אנחנו היינו מקליטים הכל ביחד עם מיקרופון אחד, והם אפילו לא יכולים להיות עם עוד אדם באולפן הקלטות".
אבל מסחרית, זה עושה את העבודה.
"נכון, הכיסים שלהם מלאים, כולם נהיו מיליונרים אבל הם צעצועים, שיר אחד נורמלי אין להם. אין שום קשר בין העשייה שלהם למוזיקה ערבית, אתה שומע שיר שלם ואין אפילו קטע אחד קטן שאתה יכול לנגן. מבחינתי אחרוני הזמרים בארץ הם חיים משה, יואב יצחק ואיציק קלה, הם דור שהולך ונעלם. הייתי מקליט עם זוהר ארגוב בימים שהיו צריכים לקשור אותו למיקרופון כדי שלא ייפול והוא עדיין היה הרבה יותר טוב מכולם".
אתה חושש שהמוזיקה שלך היא עולם הולך ונעלם?
"כבר היום יש פחות קהל והרבה פחות יוצרים. הבן שלי עזיז נדאף עוסק במוזיקה והוא ימשיך לשמור על כל קטעי הארכיון והפריטים ההיסטוריים שבביתי, אבל המוזיקה עצמה תלך ותיעלם. אני מודה, וזה אולי משהו שהזיקנה מביאה איתה, אבל אני עדיין חולם שאולי יום אחד יפתחו מחדש את התזמורת של קול ישראל".
עוד חדשות חולון
