הטניסאית הפראלימפית המצליחה, מעיין זיקרי מחולון, לא זוכרת את רגע הפציעה - ב־2013 בפארק השעשועים בהולנד - ששינה את חייה. רגלה נתפסה בשרשרת שחיברה את מתקן האבובים ונקטעה במקום. היא פונתה במהירות לבית חולים, שם שהתה במשך שבוע ומשם הוטסה לתל השומר לתחילת השיקום.
"הטראומה האמתית מהאירוע היא בעצם של המשפחה שלי, מספרת זיקרי. "כי הם ראו את הכל קורה ממש מול העיניים שלהם. מצאו את הרגל אחרי זה בנהר, חיפשו אותה במשך חצי שעה. פספסתי הרבה בית ספר, ניתוח ואחריו ניתוח נוסף. שאלתי את עצמי למה זה קרה לי? אני מניחה שכל נכה בטח עובר את זה".
כמעט עשר שנים חלפו מהרגע הטראומתי ההוא והיום זיקרי בת ה־19 במקום אחר. בשבוע האחרון סיימה מחנה אימונים מפרך בפריז, הכל כדי להיות מוכנה לתחילת סבב הטורנירים שיוצא החודש לדרך. "היום אני נמצאת במקום שכבר קיבלתי את הפציעה שלי ואני שלמה לגמרי איתה", מודה זיקרי. "אני אוהבת להסתכל על הצד החיובי בכל מצב ובעקבות הקטיעה פגשתי המון אנשים מדהימים שלמדתי ועדיין לומדת מהם כל יום".
זיקרי, הנתמכת על-ידי חברות "פספורדכארד" וביגוד "bidi badu", ממשיכה: "בנוסף, מצאתי את הספורט שזה משהו שלפני התאונה לא עשיתי בכלל וגיליתי שזה הדבר האהוב עליי ביותר בעולם. ביחד עם הספורט מגיע גם החלק של הטיולים, בשביל לעלות בדירוג העולמי אני טסה להמון טורנירים ברחבי העולם. בין הטורנירים אני מספיקה ללכת ולראות עולם שזה משהו שלא להרבה אנשים בגילי יש את האפשרות לעשות".
מפגש מקרי בבית החולים בזמן השיקום עם צמד מאמני כדורסל הובילו אותה להתנסות בספורט. "שיחקתי כדורסל כיסאות גלגלים בערך ארבע-חמש שנים עם נבחרת העתודה של ישראל", הסבירה. "ב־2017 השתתפנו באליפות אירופה ואחריה איגוד הכדורסל העולמי החליט שבנות לא יכולות לשחק יותר עם בנים. אהבתי מאוד את האווירה של התחרות הבינלאומית. המאמן של הקבוצה שבה שיחקתי בליגה בארץ במרכז לספורט נכים ראשון לציון המליץ לי להתנסות בטניס כיסאות גלגלים והסכמתי. מהרגע שהתחלתי - התאהבתי בזה".
בשנה האחרונה גם זיקרי הבינה שהיא תקווה אולימפית לקראת המשחקים בפריז 2024. "התחלתי עבודה עם פסיכולוגית ספורט. הטניס אצלי עדיין נבנה, הוא עוד לא 100 אחוז, אז זאת לא רק עבודה עם הראש. פיתחתי את היכולת לחשוב תוך כדי משחק וליישם דברים שאני לומדת באימונים. זה משהו שמקפיץ קדימה".
"היום אני נמצאת במקום שכבר קיבלתי את הפציעה שלי ואני שלמה לגמרי איתה. אני אוהבת להסתכל על הצד החיובי בכל מצב ובעקבות הקטיעה פגשתי המון אנשים מדהימים"
איך החברים והחברות התייחסו אלייך אחרי הפציעה?
"אחרי הפציעה שלי היה לי מאוד קשה חברתית ונסגרתי מאוד כלפי כולם. איבדתי די הרבה חברים, אבל היו לי שלוש חברות שנשארו איתי למרות הכל ותמיד תמכו בי ובספורט. העזרה המנטלית הכי גדולה שהייתה לי הייתה כאשר נכנסתי לכדורסל, שם פגשתי המון אנשים עם המון סוגים שונים של פציעות שיש להם חיים. הם פשוט לימדו אותי שהכל אפשרי".
מכעיס אותך שהתקשורת לא ממש מתעסקת יותר מדי בספורט פראלימפי?
"יש קצת שיפור בסיקור התקשורתי של הספורט הפראלימפי, אבל עדיין לא מספיק. לפי דעתי זה בגלל שעדיין יש את הסטיגמות שמדובר בספורט שיקומי, כאשר הרמה של המון ספורטאים בארץ ובעולם היא מקצוענית. אם התקשורת הייתה מתעסקת בספורט הפראלימפי קצת יותר היא הייתה רואה את ההישגים המדהימים. בנוסף, היא הייתה נותנת השראה ומוטיבציה להמון אנשים".
קראו גם:
המטרה הבאה היא פריז 2024?
"בשביל להשיג את הקריטריון צריך להיות מדורג בין ה־24 הראשונות בעולם. כיום אני מדורגת 22 בעולם, אז אני צריכה לשמור ואולי אפילו לעלות עוד בדירוג".
מה לגבי חלומות או שאיפות לעתיד?
"להיות המדורגת הראשונה בעולם, לזכות בגראנד סלאמים, ובמיוחד ברולאן גארוס כי המשטח האהוב עליי הוא חימר. בנוסף, איך לא, לענוד מדליית זהב פראלימפית".
