כבר שלושה שבועות שטיירוס מקגי נמצא בארץ, ונראה שהוא מתאקלם היטב. הגארד האמריקני החדש של הפועל חולון הגיע לישראל כשהאיש היחיד שהוא מכיר כאן הוא סוכנו הישראלי, אבל לאור האופי התקשורתי שלו לא נראה שתהיה לו בעיה לרכוש כאן חברים חדשים.
בייסבול וכדורסל
"למעשה זה הביקור השלישי שלי כאן", הוא משחזר. "בעונה שעברה, בצ'מפיונס ליג, הגעתי לכאן במדי הקבוצה הצרפתית שלי, אורטז, למשחק נגד הפועל ירושלים, ולפני שנתיים כשייצגתי קבוצה מסרדיניה - דינאמו ססארי - פגשתי את חולון. כך שלא הכל זר לי לגמרי כאן...".
ראו גם >>
מקגי (29, 1.88 מ') מספר על הרקע שלו: "נולדתי בסטרינגטאון, עיירה קטנה ממש, של 400 איש, למשפחה עם עוד אח ואחות. אבל המשפחה המורחבת שלי גדולה - לאמא שלי יש 13 אחים ואחות אחת. כך שגדלתי עם הרבה דודים ובני דודים. ומהמקום הקטן והמשפחתי הזה עבדתי קשה מאוד כדי להגיע לאוניברסיטה גדולה, איווה סטייט יוניברטי, ונבחרתי לקלע הטוב בקולג'ים ב-2013, עם 46 אחוזים בקליעה לשלוש, והשחקן השישי של השנה בין 12 הגדולות. הייתי הראשון מהאוניברסיטה שלי שזכה לתואר הזה, ומדובר בהישג גדול מאוד".
מקור ההשראה של מקגי בכל מה שקשור לכדורסל היה אחיו. "הוא גדול ממני בעשר שנים, וכילד ראיתי אותו כל יום מתאמן בכדורסל בחצר האחורית שלנו. באותו הזמן שיחקתי בייסבול. עד גיל 18 שיחקתי במקביל כדורסל ובייסבול. ובסיום התיכון, כשהייתי צריך לבחור במה להתמקד, הלכתי על הכדורסל. והנה אני כאן, שנה שמינית כמקצוען".
ומה גרם לך להכריע בכיוון הכדורסל?
"הייתי טוב בשני התחומים, אבל רוב חבריי הם כדורסלנים, ונראה לי שההשפעה של אחי עליי הייתה הכי חשובה. הוא סיפר לי על מייקל ג'ורדן, וזה גרם לי לרצות ולהיות כמו מייקל".
על החיים בקולג' מספר מקגי: "בחרתי מסלול לימודים של בחירה חופשית. זה תואר שמשלב לימוד בכמה וכמה מקצועות. אני טוב במתמטיקה, במדעים, באנגלית, בקריאה, בהיסטוריה. המסלול הזה מאפשר לך ללמוד קצת מכל דבר. אחרי שאפרוש מכדורסל התואר הזה יאפשר לי להיות מאמן או מורה".
מקגי נהנה מסיפורים על כדורסל, אבל במהלך השיחה איתו מתברר שיש עוד נושא שמדליק אותו: מכוניות. "כן, אני אוהב להשיג מכונות ישנות, לשדרג אותן ולמכור. כמה מהדודים שלי הם מכונאים, ולמדתי מהם איך לטפל במכונית. רק שיהיה ברור: אני טיפוס של שברולט, לא אוהב פורד...".
תנסה למצוא גם פה איזו 'שבי' מעניינת?
"אולי, עדיין לא חיפשתי כאן... באירופה עוד לא קניתי אוטו. זה תחביב גדול שלי. יש לי CUTLET SUPREME 1983 מודל עם הידראוליקה גבוהה. עולה ויורדת ונעה לצדדים, שיקמתי אותה".
"כששיחקתי בונציה, שאיתה זכיתי באליפות, המאמן שלי אמר לי שמבחינתו אני 'אול אראונד פלייר', ורק לא מספיק גבוה כדי לשחק בעמדה 5... חוץ מלקלוע אני יודע להוביל כדור, למסור, להוביל כדור, ללכת לסל, להלחם בהגנה"
אז אפשר להגיד שאתה איש עם ידיים טובות, ולא רק במגרש...
"אני סוג של הנדימן. זה דבר שרץ במשפחה שלנו, ותמיד היה חלק מחיי. למדתי הרבה מהדודים שלי, כבר מילדות מוקדמת. בכלל, תמיד אעדיף לעשות משהו עם הידיים ולא לשבת במשרד מאחורי שולחן עבודה".
הלו, כדורסלן מקצועי, ובמיוחד 'פיור שוטר' צריך לשמור על הידיים.
"ברור, חשוב להיזהר. אבל מי שיודע מה הוא עושה לא ייפצע בעקבות טיפול במכונית. וכשאני חושב על זה עכשיו, מעולם לא שמעתי על מישהו שנפצע בזמן שעבד על מכונית. זה אמנם עיסוק שגוזל המון זמן, אבל אי אפשר להגדיר אותו כמסוכן".
חלום ה-NBA
היית קרוב להגעה ל-NBA, וזה לא הצליח.
"נכון, בסיום הקולג', ב-2013, הייתי אמור להיות בחירה של מינסוטה בסיבוב השני. אבל נפצעתי במיניסקוס וזה שיבש לי את התוכניות באותו הקיץ. ואז התחלתי קריירה באירופה והגעתי לליגה השניה בספרד. לאחר מכן ניסיתי להגיע לגולדן סטייט, והייתי השחקן האחרון שהם חתכו לפני שהם סגרו את הסגל.
"התאמנתי גם עם השיקגו בולס ועם אטלנטה, אבל לא קיבלתי חוזה. מבחינתי החלום עדיין חי ונושם. עכשיו אני צריך להמשיך לעבוד, ללמוד מהשחקנים המנוסים יותר ממני - ולקחת את הידע הזה איתי הלאה. להשתמש בו. בינתיים אני יכול להגיד שהסתגלתי לגמרי לשיטת המשחק באירופה שהיא שונה מזאת של ה-NBA, ואני יכול לשחק במסגרת של שתי השיטות".
מה אתה צריך לשפר במשחק שלך?
"תמיד יש מה לשפר, אבל אני יכול להגיד שלפני שנתיים וחצי עברתי ניתוח ביד שמאל. לפני הניתוח הייתי יכול להפעיל במשחק את שתי הידיים טוב מאוד, ורק עכשיו יד שמאל חוזרת לאותה רמת כשירות. הייתי צריך לעבוד הרבה כדי לחזק אותה".
"כילד הלכתי הרבה לכנסיה ובאמונה שלי אני נוצרי, אבל כשהתחלתי לשחק כדורסל ברצינות – החלק הזה קצת נחלש. מדי פעם בפעם אני לוקח ליד את התנ"ך ואת הכתבים הקדושים, וקורא בהם. אני מאמין בקיום של האלוהים"
אפשר להגדיר אותך כקלע שתלוי בחברים שלו, וצריך שיסדרו לו מצבי קליעה?
"לא ממש. הקליעה שלי טובה, אבל יש לי כמה אספקטים במשחק. כששיחקתי בונציה, שאיתה זכיתי באליפות, המאמן שלי אמר לי שמבחינתו אני 'אול אראונד פלייר', ורק לא מספיק גבוה כדי לשחק בעמדה 5... חוץ מלקלוע אני יודע להוביל כדור, למסור, להוביל כדור, ללכת לסל, להלחם בהגנה. עוד לפני שהגעתי לארץ, סטפנוס דדאס אמר לי שהוא מייעד לי תפקידים בכל שלוש העמדות האחוריות".
העונה הקרובה תיפתח כפי שהסתיימה הקודמת, ללא קהל במשחקים. איך זה ישפיע עליך?
"שחקנים מסוימים ניזונים מהאנרגיה הזאת, אבל אני טיפוס שתמיד מתכונן לגרוע ביותר - ולכן מסתגל לכל מצב חדש. אני אהיה בסדר, ורק ומקווה שאחרים בסגל יסתדרו עם זה. לכל אחד יש סגנון שונה וגישה שונה למשחק. בוא נקווה שהקהל יחזור, זה יהיה נפלא. אני יודע כמה הקהל של חולון תומך בקבוצה שלו. כששיחקתי נגד חולון הבנתי עד כמה הקהל הזה יכול להיכנס לטירוף. כקבוצה, אנחנו צריכים את האוהדים שלנו".
לגונן על המשפחה
מקגי מגדיר את עצמו כאיש משפחה לפני כל דבר אחרי. "גדלתי באווירה משפחתית, וזה מה שאני רוצה לעצמי. כרגע אני מאורס לחברה שלי. היינו צריכים להתחתן בקיץ, והקורונה שבשה את זה. פגשתי את החברה שלי לפני כמעט ארבע שנים כששיחקתי באיטליה - ומאז אנחנו ביחד. אבל לא נורא, אלה החיים - ונקבע מועד חדש לחתונה.
"אני איש שהמשפחה קודמת אצלו להכל. תמיד תגונן על המשפחה שלך. זה מה שאני מתכוון לעשות, וגם אשמח אם הילדים שיהיו לי ימשיכו את המורשת שלי ויבחרו להיות שחקני כדורסל".
עד כמה הצלחת לפענח את החיים המורכבים שיש בישראל?
"למען האמת, אני עדיין לומד את ישראל. היא חלק מהעולם העתיק, והמקום חדש לי. באמונה שלי אני נוצרי. כילדים הלכנו הרבה לכנסיה, אבל כשהתחלתי לשחק כדורסל ברצינות - החלק הזה קצת נחלש. מדי פעם בפעם אני לוקח ליד תנ"ך ואת הכתבים הקדושים, וקורא בהם. אני מאמין מאוד בקיום של האלוהים. זה למעשה הדבר הראשון מבחינתי אצל כולנו - לדעת שבלעדי האלוהים אף אחד מאיתנו לא היה כאן עכשיו".
ארה"ב גועשת כעת, בין היתר סביב מעמדם של השחורים.
"תראה שאחרי הבחירות בארה"ב הכל ירגע. זה גל פוליטי שיחלוף, ואחריו כולם ישכחו ממה שקרה ויחזרו לחייהם הנורמליים. שים לב איך הכל תמיד מתעורר סביב תקופת בחירות".
ולגבי היחס לשחורים?
"אין מספיק כבוד לשחורים. אין שוויון ביחס שהם מקבלים. אני לא גזען, וגם המשפחה שלי לא. אבל אני רואה איך שוטרים בארה"ב מאפשרים ללבנים ללכת עם אקדח ברחוב, אבל אם זה יהיה שחור - הם יוכלו להרוג אותו על כך. אני גר רחוק מהערים הגדולות, אבל יש לי חברים בעלי משפחות שחיים בערים כאלו - ואני שומע את המצוקה שלהם.
"קשה לראות את זה קורה ב-2020. זה עצוב ואי אפשר להגיד שציפינו לכך. כל מדינה באמריקה היא שונה. הדרום יותר גזעני, ואני משם. אבל אני מודה לאלוהים שאני גר רחוק מהערים הגדולות. עצוב לי לראות איך אנשים שחורים חפים מפשע נפגעים. גם אחרי שהרימו ידיים באוויר או שכבו על הרצפה. שופטים אותם קשה מדי. אני מכיר את זה מאז שנולדתי.
"יש שיפור במעמד של השחורים בארה"ב, אבל ההיסטוריה חוזרת על עצמה וכדאי שנלמד ממנה - אחרת שום דבר לא ישתנה".
