אודי ארמא (37) מבת ים יצא עם חבריו הטובים לבלות בפסטיבל המוזיקה נובה ליד רעים. הוא לא תיאר לעצמו שהוא יהיה בין הבודדים שישרדו את הטבח הנורא שביצעו במבלים ומבלות מחבלי החמאס הארורים.
לפסטיבל המוזיקה הם הגיעו שמונה חברים בשני רכבים. "בסביבות 06:30 פתאום הנמיכו את המוזיקה, אני לא שמתי לב לטילים, ולא שמעתי כלום – הייתי קרוב לרמקול, ואז פתאום צעקו: 'צבע אדום, צבע אדום', וכולם לצאת מהשערים".
מה קרה אז?
"אני מסתכל לשמיים, רואה ירי של טילים - ממש בלגן בשמיים. חברים שלי ואני אמרנו לעצמנו: 'טוב, לא נורא, יש כיפת ברזל'. יצאנו ברגוע לכיוון הרכבים. החברים שלי מהרכב השני החליטו להישאר בתוך מתחם המסיבה. ואז חבר שלי, עכשיו זכרונו לברכה, אמר לי 'בוא תישאר איתי', אבל אמרתי לו שכבר נזוז".
הוא התחיל לנסוע עם חבריו ברכב דרך החולות לכיוון הכביש. "פתאום אנחנו שומעים מלא יריות, ואמרנו לעצמנו 'היריות האלה כנראה של הצבא'. עדיין היינו רגועים, אבל פתאום אנחנו שומעים יריות בלי סוף, וכשהגענו עם הרכב ממש לכביש, ראינו את כולם מתרוצצים במהירות לכיוון הרכבים שלהם. הבנו שיש איזו פאניקה. תוך כדי שהתחלתי לנסוע, ראיתי מישהי יושבת ברכב פצועת ירי. עצרתי וניסיתי לעזור לה, לנסות לסייע ולשים לה חוסם עורקים, אבל אז הגיע אדם שטיפל בה ויותר מבין ממני. היום הבנתי ששניהם נרצחו".
הוא התקשר לשאר החברים, אבל היריות התחילו להתקרב ולהיות יותר מאסיביות. "מישהו צעק – 'שלפו נשקים, צאו מהרכבים ולכו לכיוון החולות'. שאלתי את החברים האחרים איפה הם, ואמרו לי: 'חזרנו לתוך מתחם המסיבה'. התחלתי לרוץ לתוך המסיבה, ואז היריות התגברו עוד יותר, שריקות באוזניים, מכל מקום זה הגיע – ימין או שמאל לכל מקום שאני רץ הגיעו צרורות של יריות".
תוך כדי מנוסה, הוא נשכב מאחורי מכולה, אך הוא הבין שהוא חשוף מדי: "חבר שלי אומר לי: 'אני בתוך הצפרדע הצהוב, תגיע לתוך הצפרדע הצהוב'. התחלתי לחפש בכל מקום ולא מצאתי, והבנתי שאם אני לא נכנס לאיזה מקום – אני מת. נכנסתי לאיזו דלת שלא הבנתי מה זה, וראיתי שאני בתוך 'בודק'ה' של ההפקה. ראיתי שם עוד שני חבר'ה. נשכבתי לצידם מתחת לאיזה שולחן, ותוך כדי אני שומע יריות בלי סוף. צרחות של מבלים ושוב יריות. הצצתי בחלון מדי פעם וראיתי מראות מאוד קשים, איך הם מוציאים להורג אנשים".
כל הזמן שכבת שם?
"היריות התקרבו יותר ויותר, ובזמן שאני שוכב, היריות פילחו את הבודק'ה מעליי. שש שעות שכבתי, ותוך כדי שמעתי רימונים ו-RPG, ואז אותה אומר לעצמך 'אולי הצבא הגיע, אז אני אקום לראות' – ואז אתה רואה ששום צבא לא בא לחלץ. כל פעם אני רואה אותם מסתובבים במתחם המסיבה, מכניסים רכבים לבפנים, מעמיסים דברים על הרכבים, עוד פעם רוצחים אנשים, מחפשים בכל חור איפה יש עוד בן אדם, צרחות. פתאום שומעים צרור יריות ואז שקט".
קראו גם:
מה עובר בראש ברגעים כל כך קשים?
"כל השעות האלה, אני שומע צעד ליד הדלת של הבודק'ה, שומעים צרחות בערבית, שלושתנו שוכבים על הרצפה ורועדים מפחד, ומתפללים שלא תפתח הדלת. התפללתי לאלוהים: 'תעזור, בבקשה, זה עוד לא הזמן שלי'. כל הזמן עברו ליד הדלת, אבל אני לא יודע באיזה מזל, אף אחד לא נכנס. לאחר מכן, פתאום התחיל גל יריות מאוד מאסיבי. שלושתנו שכבנו, שמנו ידיים על הראש, לא דיברנו, לא הוצאנו הגה מהפה. עד ששמענו מישהי צורחת משהו, ואז מישהו בא אליה ואמר לה: 'יש איתך עוד מישהו? אנחנו צה"ל, הכל טוב'.
"ברגע זה, קמנו, פתחנו את הדלת וזינקנו מהבוטק'ה. ראינו חיילים של צה"ל. באנו אליהם, חיבקנו אותם, התחלנו לבכות. ראינו שהיינו בערך 12 ניצולים בסך הכל מתוך האוהל. כל השאר ברחו לשדות או לכל מקום אפשרי, אבל מי שנשאר בחיים היו רק אנחנו".
בזמן ששכבת בבודק'ה ניסית לקרוא לעזרה?
"כן, דיברתי בזמן הזה עם אחותי, ואני אומר לה – קטי, בבקשה תתקשרי למשטרה, תצילי אותנו, יורים פה בכולם בחוץ, מוציאים פה אנשים להורג. כל רגע אחותי אומרת לי, הנה דיברתי איתם, הנה הם בדרך, הם מודעים. אבל זה לא קרה במשך שש שעות. זה לא קרה שעד צה"ל חילץ אותנו. אחרי שצה"ל התחיל להביא לשם כמה פצועים, אמרנו לעצמנו שאנחנו חייבים להתאפס על עצמנו ולעזור לחיילים. התחלנו להוריד חגורות מעצמנו ולעשות חסימת עורקים למי שצריך, לעשות חבישות, לתת מים, ואז לעזור למצוא רכבים ולהעמיס לשם את הפצועים הקשים יותר, ורק אחרי זה את הפצועים הפחות קשים".
כמה זמן היית שם?
"אני כבר לא זוכר, אין לי תחושת זמן. אחרי זה בא טנדר, שאני לא יודע מי זה – אבל הוא מלאך. הוא העמיס אותנו מאחורה ולקח אותנו לאיזה ישוב – הכל תחת אש. ראינו רכבים שרופים, אנשים מתים לכל אורך הדרך, חמישיות, רביעיות של אנשים מכווצים שכובים יחד על הרצפה, אוטו שרוף עם שמונה גופות, פשוט ריססו אנשים בתוך המכוניות שלהם. כל השוטרים שהוציאו נשקים בהתחלה - כולם נרצחו על הכביש".
השבת השחורה נגמרה, אבל עבור ארמא היא לעולם לא תסתיים. "אף בן אדם לא יכול להתמודד עם מראות כאלה, עם פחדים כאלה, עם האובדן והשאלה - למה לרצוח כל כך הרבה אנשים טובים שבאו לשמוע מוזיקה ולפזר אהבה. והשאלה הכי גדולה, איך אני נותרתי? זה היה המראה הכי קשה שיש, הם פשוט טבחו בכולם. אני לא יודע איך לא גילו אותי במחבוא שלי, אני לא יודע איך נשארתי בחיים".
בפסטיבל המוזיקה שהפך לגיהנום הוא איבד הרבה חברים. "אני כל הזמן בניחום אבלים, איבדתי הרבה מאוד חברים שלי. יש לי שני חברים חטופים שראו אותם בסרטונים בעזה. אני מקבל תמיכה מהמשפחה והחברים – אבל זה בתוכי. אני עדיין לא מעכל איך יצאתי משם בחיים".
