סרן מיכל פינטו מראשון לציון גדלה בצל סיפורי הגבורה הצה"ליים. בדיוק השבוע היא הגיעה משירות המילואים כקצינת מבצעים בגבול הצפון בחטיבה 226 של הצנחנים לאזכרה של סבא שלה, האלוף במיל' דניאל מט ז"ל, שמלאו עשר שנים לפטירתו. מט ז"ל שירת בדיוק בגדוד שבו נכדתו משרתת היום ופיקד על חטיבת הצנחנים במלחמת ששת הימים.
בראיון מיוחד מספרת סרן פינטו כיצד השפיע הלוחם האגדי על שירותה במלחמת חרבות ברזל ומה מונע מאביה, סגן דניאל פינטו, שהורשע במעורבות ברצח ארבעה אזרחים לבנונים במהלך מבצע ליטני, לאחוז בנשק ולהצטרף ללחימה בעזה. "אנחנו בעוצמה בכל הגזרות. ה-7 באוקטובר לא יקרה עוד הפעם", היא אומרת.
השירות במילואים - "אין משמרת אחת שקטה"
עד ה-6 באוקטובר מיכל פינטו מראשון לציון היתה בסך הכל סטודנטית לעיצוב גרפי בשנקר. "כמו כולם קמתי בבוקר מהאזעקות, אבל מיד הבנתי שזה לא סתם עוד מבצע וב-7:30 כבר עליתי מול היחידה שלי ושאלתי מתי מגייסים אותנו. נערכנו מאפס למאה". בסדיר היא שירתה כסמב"צית בחטיבה 300 ולאחר מכן שימשה כקצינה בחטיבה 474, היא מכירה את הגזרה הצפונית כמו כף ידה, מאז שהשתחררה ב-2021 היא עושה מילואים ב- 266 כקצינה המבצעים ולשם התגייסה כבר בשבת בבוקר.
קראו גם:
"אנחנו יושבים בגבול לבנון בחמ"ל שמתכלל כל מה שקורה בשטח, כל זיהוי פעולות, קישור בין גורמים, שיח מול היישובים, קבלת הנחיות מהמח"ט והעברתן לגדודים ובעצם לוודא שלכל אחד יש את מה שהוא צריך. מאז תחילת המלחמה אנחנו עובדים במשמרות של 12-10 שעות ואין משמרת אחת שקטה, בכל משמרת יש לפחות אירוע משמעותי אחד. רק אתמול ישבתי לאכול צהריים ופתאום התחילו טילים. את עוברת מלשבת לדבר עם חברה לדריכות שיא ברגע אחד, מנהלת את האירוע ועושה הכל כדי לחזור לשגרה".
הייתה תחושה שהצפון רגוע יחסית לדרום.
"הצפון תמיד שקט מבחוץ בזמן שהרבה דברים קורים מתחת לפני השטח, דברים שעדיף שננהל בשקט ורוגע ונשדר שהכל בסדר. התפקיד שלנו הוא לייצר ביטחון, אבל גם תחושת ביטחון. אנחנו עוצרים את מה שצריך לעצור לפני שהוא מתפוצץ, מהאוויר ומהקרקע".
גבורת הסבא - החיסול, השבי והמורשת
התפקיד שהיא מבצעת מקבל מימד אחר כשמבינים שסבה, אלוף דניאל מט, היה מח"ט באותו הגדוד במלחמת ששת הימים. מט הוא מהלוחמים המיתולוגיים של צה"ל, כאילו שלומדים עליהם בשיעורי מורשת קרב ומתקשים להאמין שאנשים כאלו אכן צעדו בינינו. כשהיה בן 9 נמלט עם משפחתו מגרמניה לישראל רגע לפני שהחלה מלחמת העולם השנייה.
בגיל 16 כבר עזב את הבית וזייף את גילו על מנת להתגייס למשטרת החופים המנדטורית, שם כיסוי לשירותו בזרוע הצבאית הימית בפלמ"ח. מט נלחם במלחמת העצמאות בגוש עציון שם קנה את תהילתו בקרב עקוב מדם כשרק הוא ועוד 4 לוחמים נותרו להילחם נגד מאות ערבים שניסו לפלוש ליישוב היהודי שכבר נערך לכניעה. מט ששכב מאחורי התת מקלע סחט את ההדק ביד אחת ובשנייה זרק רימונים כשהוא נעזר בשיניו כדי לשלוף את הניצרה. בקרב הזה חיסלו מט וחבריו כמאה ערבים והצילו את היישוב על 300 תושביו.
באותו היום גילח מט את זקנו, היה ברור לו שלמרות ההישג הגדול הוא צפוי ליפול בשבי וחשש שיזהו אותו, ואכן ביום הכרזת המדינה מט וחבריו נפלו בשבי. הם חזרו בתום מלחמת העצמאות ומט התנדב לצנחנים, היה מפקד סיירת הגדוד, במלחמת סיני השתתף בקרב המיתלה ובמלחמת ששת הימים בקרב אום כתף במסגרת תפקידו כמח"ט חטיבה 226 של צנחנים, הוא הוביל קרבות הירואיים מול מצרים וסוריה ובתפקידו האחרון היה מתאם פעולות בשטחים.
השבוע המשפחה ציינה עשור לפטירתו. "היה לנו חיבור מאוד מיוחד, הוא ידע עליי הכל, התייעצתי איתו על כל היבט בחיי, ותמיד הוא ידע לתת עצה טובה ואני בתמורה לימדתי אותו איך להסתדר עם הטכנולוגיה, כמו סמארטפון או מחשבים".
מה הוא סיפר לך על השבי?
"הוא סיפר על הקרב מפורסם של גוש עציון, אבל הוא לא דיבר על השבי עצמו. הוא זכר לפרטי פרטים דברים שקרו לפני 50 שנה, ידע לומר שם של כל חייל שאיבד, כל פרט בקרב, כל שעה שהתרחש בה משהו. סבא דיבר הרבה על החיים שלו, הצבא, על הקרבות והחלטות שקיבל, אבל הוא היה אדם מאוד צנוע, אף פעם לא השוויץ ודווקא בגלל זה חשוב לנו להפיץ את המורשת שלו במקומו. הוא היה האדם הראשון שנכנס לתעלת סואץ והיה האחרון שיצא ממנה, כי הוא סירב להשאיר חייל אחד מאחור, זה היה חשוב לו כי הוא הבין את המשמעות של המהלך הזה".
כיצד התקופה הזאת מתחברת לך עם הסיפורים של סבך?
"הכל חוזר על עצמו. סיפורי השבי, ההפתעה הגדולה, סבא לא היה אדם זחוח, הוא תמיד היה מחושב ולא לזלזל בשום פרט, הוא דיבר על ההפתעה שהיתה להם במלחמת יום הכיפורים, זה מתחבר ישירות להפתעה שכולנו חווינו ב-7 באוקטובר, גם אני באותו רגע חוויתי סוג של הלם, עלו המון שאלות קשות. בנוסף, סבא היה ממקימי ההאחזות שהפכה לימים לנחל עוז, היה לנו מאוד קשה לראות מה קרה בהאחזות שהיה לו חשוב ליישב, בסוף הכל מתחבר.
"סבא אף פעם לא שכנע אותי להתגייס לתפקיד משמעותי, הוא לא היה צריך, הסיפורים שלו והמורשת המשפחתית גרמו לי להבין שחשוב לי לתרום לצבא, שאני רוצה לעשות יותר מהמינימום הנדרש".
פרשת האב - החניקה, הכלא והסרט
אך במורשת של סרן פינטו יש גם סיפורים קצת פחות הירואים. אביה הוא סגן דניאל פינטו, מי שהיה ההשראה לסרט הישראלי הקלאסי "אחד משלנו" שעוסק בקונפליקט התמידי בין טוהר הנשק בצה"ל לבין נאמנות בין לוחמים. סגן פינטו היה מעורב באירוע בו נרצחו בחניקה ארבעה אזרחים בכפר לבנוני לאחר שהצוות שלו תחקר אותם בזמן מבצע ליטני. פינטו האב טען כי מחבלים התקילו את הצוות שהגיב, אך בשטח אותרו שתי גופות של אזרחים כפותים בידיהם. פינטו הואשם והורשע ברצח של אחד מהאזרחים, נגזרו עליו 8 שנות מאסר, אך הרמטכ"ל רפאל איתן המתיק את עונשו לשנתיים והוא שוחרר לאחר שבועות בודדים.
האירוע גרר ביקורת רבה ובין היתר חברי כנסת קראו לרמטכ"ל להתפטר. האלוף מט תמך בחתנו ובהמשך פינטו התנדב לשירות מילואים והמשיך להילחם במלחמות ישראל.
"למרות הכל האירוע הזה לא השפיע על המשפחה שלנו", מבהירה הבת, "להיפך, הוא רצה להמשיך להגן על המדינה. את כל מה שאבא עבר מבחינה צבאית הוא השאיר מאחוריו, הוא הגיע למילואים כאזרח מתנדב, נלחם במלחמת שלום הגליל ובמבצעים נוספים. הלך הרוח במדינה היה ידוע, הוא עשה את כל מה שעשה עבור מדינת ישראל, ועד היום הוא עומד מאחורי מה שקרה.
"אבא עבר הרבה אבל כל מה שקרה בסוף היה לטובה, אני מאוד מעריכה אותו ועד היום הוא גאה במעשיו ועומד מאחורי זה שהוא עשה הכל לטובת המדינה. גם היום כשהוא כבר מבוגר הוא אומר שהוא רוצה לשרת במילואים, להצטרף לחטיבה שלו ולהיכנס לעזה. הוא אמר שאם לא הייתי במילואים הוא היה עושה את זה ומהכרותי איתו אני מאמינה לו, הדבר היחיד שמונע את זה ממנו זו אמא שלי, אני בת יחידה והוא לא רוצה להשאיר אותה לבד".
השירות במילואים - "לא חוזרת עד שנסיים"
אחרי שראית מה קרה בגבול הדרום וכל הסיפורים ששמעת מסבך ואביך, יש בך פחד לשרת בגבול הצפון?
"זה לא פחד, זו דריכות. אני יודעת מה זה התנהלות מבצעית, גם לי היו המון שאלות כשהמלחמה התחילה. אבל הבנו וראינו מה קרה בדרום, אי אפשר לזלזל באויב, צריך להבין שהוא מסוגל להרבה וצריך לנצח אותו. אבל עכשיו כשאני רואה מה צה"ל עושה בדרום ובצפון יש בי אמון מלא בצבא שלנו. מצד אחד אנחנו לא זחוחים ומצד שני מאמינה בצבא שלי, אחרי כל מה שקרה ולמרות הכל, אנחנו לומדים, מפיקים לקחים ועושים היום כל מה שצריך לעשות כדי שה-7 באוקטובר לא יחזור על עצמו".
את מדמיינת את היום שאחרי המלחמה?
"קצת קשה לי. זה דיסוננס מטורף כשרגע אחד אני בחמ"ל מנהלת אירוע ורגע אחר מקבלת מייל מהמכללה שב-24 בחודש חוזרים ללימודים. אבל אני לא חוזרת לשום מקום עד שאנחנו לא מסיימים את העבודה שלנו כאן. הקרבה אישית זה בדברים הקטנים, יש לי את כל החיים לפני כדי ללמוד ולהתקדם, עכשיו אני כאן מבצעת את התפקיד שלי".
