בשבת האחרונה לפני הצהריים הגיע חן אמיר עם שלוש בנותיו לביקור משפחתי אצל הוריו, שבתאי ומלכה, בקיבוץ רעים, הקיבוץ בו הוא נולד וגדל. שעות אחדות לאחר מכן הוא שב לתל־אביב ויצא למשמרת סיור במסגרת היותו סייר ביטחון עירוני ביחידת סל"ע בעיריית תל־אביב. לפנות ערב, סמוך לשעה 19:00, שעות אחדות לאחר ששב מהביקור המשפחתי בקיבוץ, נורה חן (42) למוות על ידי מחבל פלסטיני שביצע את הפיגוע במרכז תל־אביב.
"חן הגיע אלינו בשבת בבוקר במפתיע לביקור", סיפר שבתאי, אביו של חן, "הוא אמר לנו שאשתו עסוקה במבחנים והיא לומדת, אז הוא רוצה לבוא עם הבנות. אמרנו לו - 'בבקשה, תבוא'. הוא בא שמח וטוב לב. היינו בג'ימבורי, הוא שיחק עם הילדות שלו. הן כל כך אהבו אותו. הוא היה גם אבא וגם אמא. בשבילי הוא היה ממש מלאך. תמיד עזר לי".
קראו גם:
על אהבתו למקצוע סיפר האב: "חן ידע להתעסק עם אופנועים. הוא עבד במוסך ולמד מכונאות והוא יכול היה להמשיך לעבוד בתחום הזה, אבל הוא העדיף לעבוד במה שהוא אוהב. הוא היה עוזר לאנשים. היה רואה מישהו מסכן, עוזר לו. הוא היה אצלנו בשבת בשעה ארבע אחרי הצהריים ואחרי שלוש שעות הוא כבר לא היה בין החיים".
הגיע עם מתנות
"לא ידענו שזה יהיה המפגש האחרון שלנו עם חן", סיפרה עדיה כהן, אחותו הבכורה והיחידה של חן ז"ל. "הוא התעקש להגיע לביקור הזה. חן הגיע אלינו עם מתנות לבני המשפחה. זה היה ביקור נפלא. בדיעבד, יתברר כי המתנות שהוא הביא לנו היו מתנות פרידה".
"חן", מספרת עדיה, "היה אדם צנוע, אוהב אדם. הוא אהב להגן על אנשים. הוא גדל בקיבוץ והתגייס לנח"ל. הוא היה ילד מאוד ערכי. כשהוא התגייס הוא חתם על כרטיס 'אדי'. הוא אמר אז שאם יקרה לו משהו, אז שנתרום את אבריו".
"בתור ילד, חן תמיד אהב גיבורי־על וזו גם היתה התחפושת האהובה עליו בפורים. הוא היה מומחה לאופנועים וטיפל באופנועים של יחידת הסיור בה שירת. הוא החליף את גלימת גיבור העל במדים של יחידת הסיור. הוא היה גיבור העל שלנו".
אהוב על חבריו
חן נולד ב־11 באוקטובר 1980. באותם ימים התגוררו הוריו ואחותו הבכורה בבאר־שבע, וכשנה לאחר הולדתו הם עברו לקיבוץ רעים בחבל אשכול.
"חן נקלט בחברת הילדים", סיפרו השבוע בקיבוץ, "ונכנס ללינה משותפת יחד עם כל כיתת 'דגן'. הוא היה מאוד אהוב על חבריו, ילד עדין ורגיש עם שקט ועוצמה פנימית. אף אחד לא הופתע ממעשה הגבורה של חן, ומהנכונות להקריב את עצמו לשמירה על הזולת".
"עם תום שירותו הצבאי", סיפרו בקיבוץ, "חיפש חן את מקומו מבחינה תעסוקתית ומצא אותו כשהגיעה פנייה מעיריית תל־אביב להצטרף ליחידת סל"ע שהיתה אז בהקמה. הוא הרגיש שמצא את מקומו והצליח לשלב שתי אהבות - רכיבה ותפעול אופנועים, ושמירה על הקהילה".
הראשון לרוץ
לימים נישא חן לאהובתו ורד ונולדו להם שלוש בנות, רומי בת שבע וחצי, מיקה בת החמש, ואמה בת השנתיים וחצי, והם התגוררו בבת ים.
"חן היה האיש הכי מופלא בעולם", ספדה לו אלמנתו ורד, "הוא היה בעל מדהים, אבא מופלא. הוא לוחם. תמיד ידעתי שהוא יהיה הראשון לחתור למגע. גם בפיגועים הקודמים הוא היה הראשון לרוץ. הארון בבית קטן מלהכיל את תעודות הערכה שקיבל. הוא תמיד היה מוכן לעזור. הוא היה הבעל הכי טוב שאהב כל כך את הבנות שלו".
ורד גם סיפרה כי חן התעקש לקחת את בנותיהם להוריו בקיבוץ ולהעביר עימם כמה שעות. "לא ידעתי מה הדחיפות", ציינה, "אבל כך זה יצא. הוא ביקר את ההורים שלו ויצא אל המשמרת, ואנחנו יודעים איך זה הסתיים".
בהספידה את בעלה המנוח, אמרה ורד: "חן שלי, אהוב שלי, אני רוצה להודות לך על הזוגיות המדהימה שהענקת לנו, על הבנות היפות שנתת לי. אתה הגיבור הלאומי שחירף את נפשו למען אחרים והגיבור הפרטי שלנו. לפני שלושה ימים היינו בפסטיבל אהבה, התחבקנו ושרנו ואמרת שאתה רוצה להזדקן איתי. אני רוצה שתיתן לי את הכוחות לטפל בבנות שלנו. אתה תחסר לנו המון. אחרי שסיפרתי לבנות, הן אמרו לי שאבא הקריב את החיים למען עם ישראל. מיקה מעכלת בדרכה, אמה מחכה לשמוע את האופנוע ולצעוק - 'הנה אבא הגיע'. השארת לכולנו מכתש. נגמרו לי המילים. אני אוהבת אותך. תודה על הכל".
בשבת האחרונה, סיפרו בקיבוץ החברים ההמומים והאבלים, הגיע חן עם בנותיו לבקר את משפחתו בקיבוץ תוך שהוא מדגיש שהוא חייב לצאת לכל המאוחר בשעה שלוש אחר הצהריים כדי להספיק להגיע למשמרת הסיור שלו בתל־אביב. איש לא דמיין שזה יהיה ביקור הפרידה שלו. "אצילות המשפחה בהחלטה לתרום את איבריו לאחר מותו משקפת את מהותו של חן ואת רצונו תמיד לעזור ולתרום", אמרו בקיבוץ.
קהל רב ליווה ביום ראשון השבוע את חן ז"ל בדרכו האחרונה בבית העלמין של קיבוץ רעים. "החלל שנותרנו איתו", ציינו בקיבוץ, "מהדהד ובלתי נתפס. כולנו כואבים ואבלים".
