אחרי שחוותה במשך שנים התעללות, הרעבה ואלימות קשה, נטלי הבינה שהגורל שלה בידיה ובגיל צעיר יצאה לפנימייה ששינתה את חייה, היום היא חולמת לשנות חיים של ילדים אחרים וקוראת למדינה לתמוך בחסרי עורף משפחתי גם אחרי גיל 18. "אני לא רוצה שעוד ילד אחד יפנה לגורם מקצוע וייתקל בדלתות שנטרקות לו בפרצוף", היא אומרת בראיון מיוחד ל"מיינט ראשון".
מכות והרעבה בבית
רק בגיל 12 הבינו נטלי (25) ואחותה שהן גדלות בבית לא נורמטיבי ומאותו רגע עשו הכל על מנת להימלט מהגורל שנגזר עליהן מתוך חשש ממשי לחייהן.
"אמא שלי אף פעם לא היתה בתמונה, סיפרו לנו שהיא נטשה אותנו בגיל שנה בעקבות סכסוך עם אבא שלי. אבא היה נהג ואלכוהוליסט, היתה לו ילדות קשה, הוא למד שהמשמעות של מכות זו אהבה והוא המשיך את המעגל הזה, אומנם הוא נתקע לבד עם שתי תינוקות וזה לא קל, אבל הוא עשה עבודה גרועה. סבלנו מאלימות פיזית ומילולית קשה, איומים, איסורים חריגים כמו הקצבה של 3 כפות אורז בארוחת צהרים או איסור לפתוח לבד מזון חדש, כמו גבינה.
"חיינו על הקצבת מזון, לא פעם היינו נשלחות לעמוד בפינה כל הערב והולכות לישון בלי ארוחת ערב, עברתי ימים ארוכים עם מעט מאוד אוכל. אסור היה לנו להרעיש, רק לשחק בשקט ואף פעם לא קנו לנו מתנות יום הולדת. רק סבתי מצד אמא נהגה להגיע מרחוק ולהביא לנו כל שנה מתנה".
נקודת המפנה התרחשה לקראת המעבר לחטיבה, כאשר זומן האב לאסיפת הורים בבית הספר. "פתאום ראיתי אותו מול הורים אחרים והבנתי את הפער, ראיתי איך הורים מדברים לילדים שלהם ואז הבנתי שמשהו אצלנו לא בסדר".
קראו גם:
אף אחד לא ניסה לעזור לכן?
"המורה שמעה אותו מדבר אלינו ולא עשתה דבר. בשלב הזה אנחנו כבר פנינו לרווחה, אבל גורמי המקצוע אכזבו אותנו פעם אחר פעם. אחותי היתה האמיצה היא לקחה אותנו לרווחה להתלונן ושם אמרו לנו לארוז תיק ושלחו אותנו לסבתא. הגענו אליה עם כל הדברים שלנו, בגדים וספרי לימוד, חשבנו שמתחילים חיים חדשים. שם מרחנו לראשונה לק והיינו בעננים, אבל תוך שבוע החזירו אותנו הביתה. מאותו שלב האלימות רק החמירה.
בהמשך בא אלינו עובד סוציאלי, מול הפרצוף שלו אבא שלח אותי למזוג לו וודקה בכוס הקבועה שלו, כפי שנהגתי לעשות מגיל צעיר, העו"ס לא חשב לרגע לעשות משהו בנידון, היום זה נשמע לי לא נתפס שעו"ס יתעלם מדבר כזה, אבל זה מה שקרה. אומרים שלהוציא ילד מהבית זו טראומה אבל עבורנו הטראומה היתה לחיות בבית הזה. אני ואחותי היינו נואשות, היינו הולכות ברחוב ומאחלות אחת לשנייה למות, אבל לא בגלל שלא אהבנו, אלא בגלל שידענו שזו הדרך היחידה לצאת מהמצב הזה".
"בפנימייה ראינו שולחן עמוס באוכל"
התאומות מחליטות להציל את עצמן, הן משתפות חברה מהשכונה בנעשה בביתן והיא מספרת להן על פנימיות המאפשרות לילדי רווחה ללמוד ולחיות במקום ללא תשלום. "סיפרנו לאבא, אמרנו לו ששם נהפוך לילדות הצייתניות והעצמאיות כמו שהוא רוצה שנהיה, שכנענו שכבר לא נהיה עול כלכלי עליו והוא הסכים, הוא אפילו הסיע אותנו לכל מבחני הקבלה".
השינוי הדרמטי בחיי האחיות משנה גם את נתיב גורלן. הן הגיעו לפנימיית ויצ"ו נחלת יהודה בראשון לציון. "בפנימייה החיים שלנו השתנו, זה היה שוק אבל למדנו להסתגל להכל כדי לחיות. פתאום ראינו שולחן עמוס באוכל ואפשר לקחת כמה שרוצים, כבר בהתחלה עליתי במשקל. למרות שכל חיי היה קשה לי לישון במקומות זרים בפנימייה ישנתי לילה מלא מהיום הראשון, לראשונה בחיי לא פחדתי שמישהו יכה אותי בשנתי.
"אנשים רואים מצבים כאלו כמובן מאליו אבל לנו הכל היה חדש. פתאום פגשתי אנשי מקצוע שבאמת רואים אותי, מדריכים שמכניסים אותי לביתם, שמוציאים כסף מהכיס כדי שאחווה חוויות של בת נוער רגילה, כמו להזמין פיצה עם כל החברים.
"למדתי 5 יחידות חקלאות והכיף הכי גדול היה לקום ב-5 בבוקר, לחלוב את הפרות ולשתות מהשוקו שהרפתן מכין. כשנולדה פרה בכפר וקראו לה נטלי התרגשתי מאד. המקום הזה הפך אותי לנערה שתמיד חלמתי להיות".
"רוצה להציל ילדים אחרים"
למרות האופטימיות עברה של נטלי ממשיך לרדוף אותה. "חצי שנה עוד יצאנו הביתה בחופשים, אבל פעם אחת השארתי עטיפה על השולחן בחדר ואבא התקשר לפנימייה ואיים עליי, היה ברור לי שאת הביקור הבא אני לא אשרוד. חברה לקחה אותי למנהל הפנימייה שמיד לקח אותי ברצינות, הוא היה מדהים וסייע לנו כדי שלא נצטרך לשוב הביתה".
אחרי שנת שירות היא התגייסה לקרקל, לאחר פציעה עברה לתפקיד מש"קית משמעת. היום היא סטודנטית ללימודי עבודה סוציאלית בדרום הארץ וחולמת להציל ילדים כמוה.
כיצד חייך נראים היום?
"אני בקשר רק עם אחותי. היה שלב שעוד ניסיתי להיות בקשר סביר עם אבי, אבל אז שוב צצו דברים שהזכירו לי למה זה לא טוב לי. אני חיה היום משירותי סל שיקום לנכי נפש בקהילה, זה שירות שמעניק לך כל מה שהורה רגיל מעניק לילד שלו ואני מקדמת עם הפורום הציבורי – כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל בראשות המנכ"ל אבי אלבאז, יחד עם חברות הכנסת נעמה לזימי, קארין אלהרר ומירב בן ארי, הצעת חוק שתרחיב את השירות לכל ילד בלי עורף משפחתי. כי הפרוצדורה מורכבת ולעיתים יקרה לצעירים שממילא עובדים בשלוש עבודות כדי לשרוד.
"בחרתי בעבודה סוציאלית כדי שאף ילד לא יחווה את מה שעברתי, זה נשמע יומרני אבל אני לא רוצה שעוד ילד יפנה לגורם מקצוע שיאכזב אותו, כמו השניים שטרקו לי את הדלת בפנים. אלו ילדים במצב קיצוני שצריכים שיאמינו בהם ובא לי להאמין בילדים, לומר להם שהם לא אבודים או מטומטמים, כמו שגרמו לי להאמין, אלא יש להם פוטנציאל שאפשר לממש ומגיע להם לחיות בבטחה".
ילדי הרווחה: המספרים
25,000 ילדים בפנימיות, משפחות אומנה ובכפרי הנוער
50 כפרי נוער של משרד החינוך
130 פנימיות של משרד הרווחה
4,000 משפחות אומנה
12,000 ילדים בכפרי נוער
6,500 ילדים בפנימיות של משרד הרווחה.
5,000 ילדים במשפחות אומנה
הפורום ששומר על הילדים
הפורום הציבורי של כפרי הנוער, פנימיות הרווחה והאומנה בישראל, הוקם במטרה לקדם את המסגרות הפנימייתיות ברמה הלאומית ולהבטיח את המענה המיטבי והמותאם ביותר עבור החניכים והבוגרים, באמצעות הקצאת תקציבים וקידום חקיקה.
הפורום הציבורי הוקם בשנת 2012 ביוזמת אבי נאור, יו"ר הפורום, יזם חברתי וחתן פרס ישראל, וכמנכ"ל הפורום מכהן אבי אלבאז. חברי ושותפי הפורום מגיעים מכל קשת העשייה, כאשר הערך החשוב העומד לנגד עיניהם - מימוש הפוטנציאל הגלום בכל ילד להצליח, מתן הזדמנות שווה לכל ילד וילדה, חיזוק תחושת המסוגלות ויצירת סביבה תומכת, מיטיבה ומאפשרת.
