בעיצומה של מלחמת 'חרבות ברזל', כאשר הרופאים נמצאים בחזית הטיפול בפצועים ובחיילים, ד"ר אבי גולדפרב, מנהל מחלקת אף אוזן גרון במרכז הרפואי וולפסון, מבקש שלא נשכח את העבודה היומיומית, הקשיים וההצלחות שרופאים מתמודדים איתם גם בעורף. בריאיון מיוחד ל"מיינט חולון" הוא מספר על זכרונות ילדותו בחולון, ומצביע על מה שלדעתו הופך רופא טוב לרופא מצוין. ריאיון מיוחד.
"האמת שבהתחלה בכלל לא חשבתי על תחום הרפואה", פותח ד"ר גולפרב בחיוך את הריאיון.
אז איך הגעת לזה בכלל?
"במהלך השירות הצבאי שלי, עשיתי קורס חובשים ואחר כך עסקתי בהדרכה. הבנתי שאני נורא אוהב את העשייה הזאת ושזה מתאים לי לאופי. הדבר שאני אוהב במיוחד במקצוע זו האינטראקציה האנושית, אני מאוד אוהב לעבוד עם אנשים".
קראו גם:
ד"ר גולדפרב (57) נשוי ואב לשלושה, עובד במרכז הרפואי וולפסון למעלה מ-15 שנים. הוא גדל בחולון, בשכונת נאות רחל, ומספר על ילדותו כשמחה ומאושרת :"בצעירותי הייתי בשומר הצעיר, זה היה הטרנד בזמנו. אני זוכר במיוחד את מחנות העבודה בקיץ בקיבוצים לקטיף אגסים, וגם שהיינו רוכבים לכל מקום על אופניים, היה הווי כיפי ומדהים בשכונה".
מה אתה זוכר מהילדות שלך בעיר?
"כשהיינו ילדים באזור המזרחי לשכונת ההסתדרות בחולון, היה אזור עם שלוליות ענקיות. היינו אוהבים בחורף כילדים ללכת לשחק בשלוליות הגדולות ולקטוף נרקיסים. אני זוכר שהיו ראשנים בבריכות השלולית והיינו מגדלים אותם לקרפדות".
למה החלטת ללכת דווקא לכיוון של אף אוזן גרון?
"למדתי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. "במהלך הסטאז', פתאום הבנתי שכירורגיה מוצאת חן בעיניי. באף אוזן גרון יש ניתוחים גדולים מאידך, ומצד אחר מיקרו-כירורגיה עדינה של האוזניים וזה מאפשר לי לשלב בין שני העולמות".
בסיום לימודיו, ד"ר גולדפרב עשה סטאז' במרכז הרפואי רבין "בילינסון". לאחר מכן, עשה במרכז הרפואי "הדסה" בירושלים התמחות בתחום אף-אוזן-גרון וכירורגיית ראש צוואר. בסיום התמחות נשאר תקופה קצרה על תקן רופא מומחה והקים מרפאת אף-אוזן גרון בחוג להפרעות תקשורת במכללת "הדסה".
בשנת 2006, טס להשתלמות עמיתים (fellowship) לניתוחי אוזניים ובסיס הגולגולת במרכז הרפואי ע"ש ג'ון מונאש במלבורן, אוסטרליה. בשנת 2008 חזר לחולון כרופא מומחה במחלקת אף-אוזן-גרון במרכז הרפואי "וולפסון". כעבור שנתיים מונה לסגן מנהל המחלקה והיום משמש כמנהל מחלקה ומנהל שירות ניתוחי אוזן, וכיום היום מנהל המחלקה.
הקריירה שלו ארוכה וענפה, אבל יש יש לילה אחר ומטופל אחד שאותם לעולם לא ישכח. "לפני כ-30 שנה נטעתי עץ היביסקוסים בביתי. היה לי חולה שניתחנו, הצוות שלי ואני בניתוח כריתת גרון שנדרש לעבור בעקבות מחלת הסרטן. כתוצאה מהניתוח, המטופל ידע שהוא יאבד את קולו. משום שהוא עבד כאיש שיווק ומכירות, הקול שלו היה כלי מאוד חשוב עבורו, כלי לביטוי עצמי, אישי ומקצועי והוא מאוד חשש מהניתוח. הייתי תורן בלילה לפני הניתוח, ולמרות שהייתה תורנות עמוסה, ישבתי לשוחח איתו לאורך הלילה והקפדתי למצוא את הזמן לדבר איתו", הוא מספר.
מה קרה לאותו מטופל, ואיך זה קשור לעץ?
"הוא נותח בהצלחה ביום שלמחרת, אבל איבד את קולו כתוצאה מכריתת הגרון. הוא התרגש כל כך מהיחס האישי שנתתי לו והוא החליט לבוא לביתי ולהודות לי. שתינו יחד תה היביסקוס מהעלים שקטפתי מהעץ. הזמן חלף והעץ נבל, אבל הזיכרון החם מהאיש המקסים והחיובי הזה, נשאר בליבי. המקרה הזה הראה לי עד כמה חשובה האוזן הקשבת למטופל והיחס האישי ועד כמה שזה נותן כוח למטופלים לעבור גם את הפרוצדורות הרפואיות הקשות ביותר".
האוזן הקשבת היא לדעתו הכלי החשוב ביותר כדי להפוך מרופא טוב למצוין, אבל יש גם קשיים בדרך.
מה החלק הכי קשה במקצוע?
"אין ספק שהחלק הכי קשה הוא חולים קשים שהולכים לעולמם. חלק קשה נוסף הוא כאשר יש גילויי אלימות ואגרסיביות כלפי צוותים רפואיים, זה מערער את תחושת הביטחון וקשה לנו, לצוותים הרפואיים להתאושש מהדבר הזה".
דבר אחד שלדעתך צריך לשפר במערכת הבריאות?
"הדבר העיקרי זו תוספת של תקנים ותקציבים למשרד הבריאות, כדי שנהיה מעודכנים עם הטכנולוגיות הכי חדשות. אנחנו בפיגור בכוח אדם לעומת קצב גידול האוכלוסייה וקצב ההזדקנות שלה וחייבים המון ידיים עובדות גם בקרב מתמחים וגם בקרב רופאים בכירים".
אם היית יכול לחזור 30 שנה אחורה, איזה עצה היית נותן לעצמך?
"הייתי אומר לעצמי להשקיע ולהיות יותר זמן עם הילדים שלי. אלו רגעים שלא חוזרים על עצמם ועד היום אני מרגיש שפספסתי".
