סמ"ר איתי יהודה (21) מראשון לציון, הוא אחד מעשרת לוחמי גבעתי שנהרגו מפגיעת טיל נ"ט בנגמ"ש הנמ"ר בצפון רצועת עזה. זמן קצר לאחר שהובא למנוחות קיבלה משפחתו את המכתב שנשא על גופו. למרות שהמילים מטושטשות והדפים שרופים, ניתן לקרוא את מילותיו האחרונות של סמ"ר יהודה שהבהיר שגם אם ישלם בחייו - הוא לא מצטער על ההחלטה להתגייס לקרבי ולהילחם עבור המדינה שלו.
את חבריו ומשפחתו המילים האלו לא הפתיעו, הילד החברותי, עם נשמה של אמן ושמחת החיים תמיד גילה אומץ לב, עוד מהיום הראשון שהגיע לעולם. "איתי הגיע לעולם מוקדם ועזב אותו בטרם עת", מספרת בראיון השבוע ל"מיינט ראשון", אימו רינת. "ביום ההולדת 32 שלי הייתי רק בשבוע 26, כשהתחילו התכווצויות ודימומים חשבתי שזה זמני, עוד תכננתי לצאת לחגוג עם חברות, אבל לאיתי היו תוכניות אחרות. באותו היום הוא נולד בניתוח חירום קיסרי ובמשקל 960 גרם, אפילו לא קילו. היה חשש גדול, הרופאים לא ידעו אם יש לו סיכוי לחיות כי במצב כזה הרבה תינוקות לא שורדים או נולדים עם מומים. אבל איתי היה לוחם מהרגע הראשון, אחרי אשפוז ממושך בפגייה בשניידר הוא התחזק והשתחרר כתינוק בריא במשקל 2 קילו".
הילדות. חלם להתגייס לגבעתי
יהודה למד במגמת אומנות במקיף י' בראשון לציון, בן זקונים ואח לעומר (25) ועדי (23), שלושה אחים מלוכדים שחייהם תמיד היו שזורים זה בזה. "איתי היה ילד שתמיד הצחיק את כולם, אם לעדי הגיע חבר איתי מיד היה מודיע לכולם, תמיד צוחקים אחד עם השני. את עומר הוא ממש העריץ, מגיל קטן עשה כל מה שאחיו הגדול עשה. אם עומר רק רכש חולצה חדשה מיד איתי היה רוצה אותו הדבר, הוא חלם להיות כמוהו. כשעומר התגייס לגבעתי זה הפך גם לחלום של איתי, ללכת בעקבות אחיו הגדול ואכן בטקס הענקת הכומתה שלו עומר העביר לו את הכומתה הסגולה.
קראו גם:
"ברור שתמיד היו ויכוחים אבל הילדים שלי מאוד מחוברים אחד לשני, אפילו החברים שלהם הם חברים משותפים. איתי היה ילד מאוד יצירתי, הוא היה מצייר מדהים, רק לאחרונה צייר את סבתא עליזה, אמא שלי, שמאוד אהב אותה, בכל פעם שחזר הביתה הקפיד לבקר אותה ואת סבתא לאה, הוא היה קשור מאוד מחובר לסבתות שלו. היה לו כישרון מדהים, הוא חלם להיות מקעקע ולקעקע על אנשים את היצירות שלו, בשבעה המקעקע אליאב אוזן בא לראות את היצירות שלו".
הקפצה למלחמה. "לא הייתה בו טיפת פחד"
ב-7 באוקטובר איתי היה ברגילה, אך כשהגיעה השיחה להתייצב הוא לא היסס. "בשבוע של הרגילה הוא היה חולה, בעיקר שכב בבית ונח. חיפשנו יחד פינת ישיבה למרפסת כי הוא מאוד רצה מקום לארח בו חברים. הוא כבר בחר דגם ועשה תוכניות, רק חיכינו למלאי. כשקמנו בבוקר של יום שבת הבנו שמתחילה מלחמה, איתי היה אמור לסיים את הרגילה רק ביום ראשון, אבל המפקד שלו התקשר והודיע לו להתייצב בנקודת איסוף בתל אביב. אני ועומר לקחנו אותו, התחננתי לפניו שיוציא גימלים, הרי הוא היה חולה שבוע שעבר, רציתי שינוח. אבל הוא התעקש, בנסיעה לשם הוא היה ממש נרגש. אמר לי 'אמא לזה חיכיתי כל חיי, בשביל זה התאמנתי וזו ההזדמנות שלנו להכות באויב'.
"לא הייתה בו טיפת פחד, רק מוטיבציה ורצון אמיתי לבצע את התפקיד עליו הוא התאמן כל כך הרבה. איתי היה לוחם בגבעתי בתפקיד מטוליסט, מבחינתו לצאת להילחם באויב היתה התגשמות החלום שלו. בתחנה חיבקתי ונישקתי אותו, ואז שוב חיבוק ושוב נשיקה ושוב חזרתי לחיבוק ונשיקה, רציתי להחזיק בו כמה שיותר. הוא היה בלחץ להגיע מהר ובסוף המתין שם כי מרוב התרגשות הקדמנו. השבעתי אותו שישמור על עצמו, האמנתי בלב שלם שהבן שלי חוזר הביתה".
הדפיקות בדלת. "צרחתי שילכו מכאן"
בסוף השבוע הזה היה אמור יהודה לציין יום הולדת 21, אך השנה לראשונה רונית לא תזכה לחגוג איתו את התאריך המשותף. ימים בודדים לפני שנכנס לרצועת עזה שוחח יהודה עם אימו, עם גישה קלילה, כמה בדיחות והבטחה לשוב הוא נפרד ממנה בפעם האחרונה.
"כל כמה ימים הוא היה מתקשר לעדכן שהוא בסדר, מתקשר גם לסבתות ומודיע לכולם שהכל טוב, כבר ידעתי את המספרים של המפקדים בעל פה. למרות שחלפו הימים והוא היה באימונים קשים, בכל שיחה איתו הוא נשמע רגוע ובמצב רוח טוב. ביום שישי לפני שנכנסו לעזה הוא התקשר בפעם האחרונה, כבר אמרו בחדשות שמתחילים כניסה קרקעית וכששאלתי אות על זה הוא רק אמר לי בצחוק 'אמא אני טס לחו"ל, תביני לבד'.
"כמו כל שיחה גם בשיחה הזאת היה לו מצב רוח מצוין, הוא באמת לא פחד והרגיש חדור מטרה. הוא מיהר לנתק את השיחה כדי להספיק להתקשר לסבתות שלו. בימים שעברו מאז ניסיתי לתפוס אותו דרך מפקדים אבל או שהם לא היו זמינים או שהם לא היו איתו".
מתי הבנתם שמשהו רע קרה?
"ביום שלישי הייתי בעבודה והתחילו שמועות על פגיעה בגבעתי והרוגים, אמרו שמדובר בסיירת ובלב חשבתי שלפחות איתי לא שייך לסיירת. חזרתי הביתה וברגע אחד הטלפון שלי התפוצץ בשיחות, בני משפחה, חברים וכל מי שמכיר אותי ביקש לדעת מה עם איתי. לא ידעתי מה לענות להם, רק רציתי את הבן שלי. אני ועדי ישבנו בסלון, עומר כבר גויס למילואים בעוטף עזה וגם בן הזוג של עדי היה בצו 8. ישבנו והתפללנו, הדלקנו נרות לרבי מאיר בעל הנס, הצדיק שאיתי היה מחובר אליו ורק התפללנו שיחזור אלינו בשלום.
בשמונה בערב נשמעו דפיקות בדלת, לא רציתי לקום לפתוח אותה, כשראיתי מהעינית חיילים צרחתי עליהם שילכו מכאן, שאני לא מוכנה לשמוע מה שיש להם לומר.
"אנחנו גרים בנווה חוף, שכונה מאוד מגובשת, וכל השכנים באו לבדוק מה איתי. הזעיקו את אחותי והיא קיבלה מהם את הבשורה שיודעים שאיתי נפגע בטנק, אבל לא יודעים מה מצבו. נעמדתי בחלון כדי לברוח מהמציאות הזאת, התפללתי בלב שהבן שלי יחזור, גם אם הוא פצוע אני מוכנה להתמודד עם הכל רק שישוב אליי. אחרי שעה הם חזרו, אותם חיילים עם בשורה שונה, עד לרגע זה לא שמעתי מהם את המילים שלהם, את הבשורה שמעו כל מי שסביבי, אני לא יכולתי לעכל שאיתי איננו, אני עדיין לא יכולה, גם את המכתב שהותיר מעולם לא קראתי. זה מצב שלא בחרתי בו. בחלומות הכי גרועים שלי לא חשבתי שיקרה לנו, אני עדיין לא מאמינה שאיתי לא חוזר אליי".
חיבוק מהקהילה. בלונים סגולים בכיכר
ביום הלוויה קהילת נווה חוף התגייסה ושכניו של איתי ליוו אותו בדרכו האחרונה על הכביש שמוביל לביתו כשהם נושאים דגלי ישראל ומצדיעים למשפחתו. לכיכר הסמוכה בשער הים הם כבר קוראים כיכר איתי, לא מחכים לבירוקרטיה או ועדות, פשוט בוחרים באקט של סולידריות ומחווה אחרונה לילד גיבור.
"השכנים פשוט בחרו את השם הזה לכיכר, ביום ההולדת שלו נתלה שם בלונים סגולים כמו הפלוגה שאהב. אני לא אחגוג יום הולדת, למרות שחברותיי כבר רכשו לי מתנה, את פינת הישיבה שאיתי כל כך אהב וחלם לארח בה. בני עומר ובן הזוג של עדי חזרו מהמילואים ונשארים איתנו, אני לא יכולה לשאת עוד משבר. אני רוצה שאנשים ידעו שאיתי היה ילד עם עיניים מחייכות, הוא עשה רק טוב בעולם, היה אהוב על כולם ואהב את כולם. הוא היה אמן, עם כישרון וידיים טובות, שאהב ספורט ואת המשפחה שלו.
"אני אישה מאמינה, כל חיי התפללתי ומאז שהוא לא איתי אני לא מוצאת את הכח לעשות את זה. פעם התפללתי שבני ישוב בריא הביתה, עכשיו אני צריכה סיבה חדשה להתפלל, אני מניחה שאתפלל לשובם של השבויים ולשלומם של חיילי צה"ל, שאף אמא בישראל לא תאלץ לעבור את מה שעובר עליי".
