במסגרת תפקידה כמנהלת הסיעוד וחברת הנהלה, האחות הראשית של בית חולים וולפסון, אורנה צבי (53) לוקחת חלק במאבק בנגיף הקורונה על בסיס יומי, אלא ששום דבר לא הכין אותה לרגע בו תגלה שהאישה שטיפלה בה בילדותה, ציונה אברהמי, נאבקת על חייה כמה מטרים ממנה.
קראו גם:
למרבה השמחה, למרות שהיו רגעים שהמצב נראה לא טוב, המטפלת לשעבר החלימה וכעת חוזרת לאט־לאט לשגרה.
"אנשים לא מבינים שזו מחלה קשה"
במהלך הקיץ נחשפה אברהמי (61) לווירוס הקורונה, אחרי שהתברר שנכדה בן השנתיים שהגיע לבקר בביתה נדבק בנגיף. "ברגע שקיבלנו הודעה שהנכד מאומת לקורונה, כל המשפחה נכנסה לבידוד ואז התחלתי לפתח תסמינים. הרגשתי כאבים בבטן, בראש, ברגליים ובשרירים, בהמשך השתעלתי ועלה לי החום. יש לי מחלה אוטואימונית נדירה שפוגעת בעור ובגידים ולכן אני רגילה לכאב, אבל היה בזה משהו שונה והבנתי שנדבקתי".
אברהמי פונתה באמבולנס לבית חולים וולפסון, אושפזה במחלקת קורונה וכשמצבה הידרדר היא הורדמה והונשמה למשך שבוע ימים, ממנו היא זוכרת מעט מאוד, "להיות חולת קורונה זאת תחושה איומה, אנשים לא מבינים כמה זה קשה. כשאני שומעת כל מיני מכחישי קורונה או רואה אנשים בלי מסכה אני מאחלת להם שלעולם לא יגלו בעצמם עד כמה המצב הזה נורא, חוסר אונים מוחלט וכאב עצום.
"ירדתי 15 קילו, לא היו לי שרירים ולא הייתי מסוגלת לזוז", היא מספרת. "הבדידות קשה מכל, את לא יכולה לראות את המשפחה שלך וגם לא ממש מצליחה לתקשר עם אף אחד. בטיפול נמרץ נכנסתי ממש למצב של הזיות, הרגשתי שאני עומדת למות וראיתי סביבי ציפורים מיוחדות וצבעוניות. בראש שלי שמעתי קול שקרא לי וממש הרגשתי שקוראים לי לעלות למעלה ואני צועדת לקראת המוות. ידעתי שאני חייבת להילחם על חיי, קשה להסביר את זה אבל כל פעם שהקול קרא לי הייתי אומרת לעצמי 'תנשמי', ככה מרגיש אדם שנאבק על חייו, לקחתי נשימות עמוקות ונלחמתי כדי לא למות שם לבד".
אורנה: "לכל איש צוות כאן יש אמא, סבתא ואחות, כשמבשרים על חולה שנפטר זה תמיד משליך עלינו, כי אם זה לא נוגע בך אתה לא אנושי וזה מקצוע שמתאים רק לאנשים מאוד אנושיים"
מאחורי המסכה
בשלב זה אברהמי הנאבקת במחלה לא ידעה כי היא לא לבדה וכי האחות הראשית של בית החולים, אורנה צבי, עוקבת בדריכות מקרוב אחר מצבה. "ביקרתי בבית הוריי במושב תלמי ביל"ו ולתדהמתי שמעתי מהשכנים שציונה, שבילדותי שימשה כשמרטפית שלי, מאושפזת בוולפסון", מספרת אורנה, "מיהרתי לבדוק אותה באופן אישי והמשכתי להגיע בכל יום וניסיתי לתקשר איתה. דרך המסך (שמותקן במחלקת הקורונה כדי למנוע מגע לא נחוץ של הצוות המטפל והחולים - ח.כ.א) היא לא זיהתה אותי כי לא נפגשנו שנים אבל ידעתי שזאת היא, הנערה ששמרה עלי, ומשפחתנו היו ביחסי שכנות מאוד טובים".
"כל הצוות היה מדהים ומסור, אבל הם ממוגנים וקשה לזהות", מסבירה ציונה בחיוך. "ידעתי שאורנה עובדת כאן אבל לא רציתי להטריח אותה, רק כשחזרתי למחלקה זיהיתי אותה וזה היה ממש מרגש".
אורנה: "בגלל מחלת הרקע שלה המשפחה היתה בלחץ גדול, לכן הקפדתי לעדכן אותם בכל דבר שאפשר וכשהיא התאוששה שוחחנו פנים מול פנים. נזכרתי שבאחת הפעמים שהיא שמרה עלי היה לי חום והיא היתה ממש לחוצה ולא ידעה מה לעשות עד שהוריי חזרו הביתה, אמרתי לה שלא תדאג כי הפעם כשהיא העלתה חום אני ידעתי בדיוק מה צריך לעשות".
ציונה: "אני זוכרת את אורנה ילדה קטנה, בערך בת שמונה, רצה במושב עם אחותי הקטנה. זאת היתה תקופה אחרת הרבה יותר פשוטה ונעימה. אין ספק שהפנים שלה החזירו אותי אחורה בזמן וממש נגעו לליבי, מושב זה לא עיר, שם כולם מכירים את כולם וכולנו היינו משפחה. כשהחלמתי אמרתי לה שכילדה אני טיפלתי בה והיום היא טיפלה בי".
הוגדרה כנס רפואי
לדברי אורנה, גם חמותה חלתה בקורונה אך למרבה השמחה היא החלימה, "במקרה של ציונה היה חשש אמיתי לחייה והיא ממש הוגדרה כנס רפואי כשהצליחה להחלים".
זה אחרת לטפל במישהו שמכירים?
"לא גדלתי באיזור חולון אז אני לא מכירה כאן הרבה אנשים אבל כשאת פוגשת אדם מוכר האתגר כפול, כי יש לך זיכרונות ממנו ואת כבר חושבת כיצד תיאלצי לבשר לאנשים שאת מכירה את הנורא מכל, מה תגידי ולמי תתקשרי קודם. לציונה לשמחתי היה סוף טוב, אבל במחלקת קורונה איבדנו אנשים. לפני כמה זמן היתה מטופלת גוססת שהאחות שטיפלה בה שוחחה עם בתה במהלך כל הלילה וממש תיארה לה את אמא בנשימות האחרונות, סיפרה לה מה קורה, כיצד המטופלת נראית וממש עברה איתה את חוויית האובדן. בבוקר כשהיא נפטרה האחות פרצה בבכי מר, היא הרגישה חלק מזה.
"צריך לזכור שלכל איש צוות כאן יש אמא, סבתא ואחות, כשמבשרים על חולה שנפטר זה תמיד משליך עלינו, כי אם זה לא נוגע בך אתה לא אנושי וזה מקצוע שמתאים רק לאנשים מאוד אנושיים. למזלנו יש לנו את הכלים הנכונים להתמודד עם המצב הזה, במיוחד בימים אלו".
פחות אלימות נגד הצוותים הרפואיים
לאחר שיקום ממושך אברהמי שבה לביתה ומקפידה לשמור על עצמה, אך אורנה, שממשיכה בתפקידה, יודעת כי הסכנה טרם חלפה. "החודשים של הקורונה מאוד מאתגרים, זה אירוע מתמשך שאנחנו כל הזמן לומדים אותו ומנסים להפוך מצב של חוסר ודאות לוודאות. הצורך לטפל בחולים אך גם במשפחות מדרבן אותנו להשתמש בטכניקות חדשות כמו מסכים ובמקביל להוביל מדיניות של פיקוח מתמיד ושמירה על מניעת הדבקה. הסגר השני הוריד את מספר המטופלים במחלקת קורונה אך הגדיל את מספר המטופלים בשאר המחלקות, כי אנשים מרגישים יותר בטוחים להיבדק ולעבור טיפולים וניתוחים".
האם אתם נערכים לסגר שלישי?
"אנחנו תמיד ערוכים לכל מצב ולא נכנסים לשאננות. אבל אנחנו גם מלאי תקווה שלא יהיה סגר שלישי, אנחנו חייבים ללמוד לחיות עם הקורונה ואני מרגישה שאנשים מפנימים את זה. גם בבית החולים יש שינוי, יותר אנשים מקפידים על מסכות, רואים את הזהירות של כולם, לכן אני מקווה שגם כשנחזור לשגרה חלקית העלייה במספר הנדבקים תהיה מתונה. אני כבר 32 שנה אחות והתקופה הזאת היא יוצאת דופן, היא שמה את מערכת הבריאות על המפה, פתאום הציבור מכיר מקרוב את האתגרים והקשיים שאנחנו מתמודדים איתם. רואים את זה בהערכה, בירידה במספר המקרים בהם מטופלים ובני משפחה מתנהגים בתוקפנות, יש הרבה יותר הערכה למקצוע וזה בהחלט מעניק לנו כוחות".
עוד חדשות חולון
