"נולדתי באיראן לבית שלא חסר בו כלום, ועם זאת הכל היה חסר", כך פותחת את סיפורה תקווה אור (40), אם לשישה מחולון, העוסקת בסיוע לנוער בסיכון, אחרי שבעצמה נחלצה בנערותה מחיים קשים ברחוב. "אבא נהג לשתות לעתים קרובות מדי ואמא לקתה בדיכאון לאחר לידת אחותי הקטנה.
קראו גם:
בזמן המלחמה בין איראן לעיראק נותר קומץ קטן של יהודים שנשארו לחיות בפרס של אותם ימים. לא היה נעים להסתובב ברחובות. נשים היו חייבות להסתובב עם רעלות, חיילים כיוונו לעברנו רובים מאיימים, וג'יפים של הצבא היו מסתובבים ומטילים טרור ופחד".
המסע
נקודת המפנה הגיעה בשנת 1987, כשאחיה הגדול קיבל צו גיוס לצבא. "אבי נבהל. הוא שילם הרבה כסף לאדם שיבריח את אחי מאיראן לארצות הברית, ולאחר מספר חודשים קיבלנו ממנו מסר שהוא מצא את עצמו בישראל ואמר שטוב לו כאן".
לאור המסר החיובי החליטו ההורים לשלוח את שאר ילדיהם לישראל. שלושת אחיה של אור, אז בני 15 עד 17, תכננו את נתיב הבריחה, וברגע האחרון החליטו ההורים לצרף אליהם את אור ואת אחיה התאום, כשהם בסך הכל בני חמש.
"באישון לילה, רגע לפני שהם יצאו לדרך, נדחפנו איתם למסע הנוראי הזה. לא קיבלנו אוכל, רק קצת מים. אני לא זוכרת הרבה מאותם ימים. הכל בליל של תחושות בזיכרון, חום וזבובים שבאים על פצעים פתוחים מדממים.
"כשכבר הגענו למאהל בדואי, נתנו לי בננות וטרפתי אותן. מהרעב הקאתי הכל ועלה לי החום. אחרי שלושה חודשים של הליכה הגענו לגבול עם פקיסטן, אותו עברנו במשאית. התחבאנו והעמיסו עלינו לבנים. משם עלינו על טיסה לישראל".
האומנה
האחים החליטו לעבור לחולון כדי לחיות ליד האח הגדול, ועם כסף ששלחו ההורים הם רכשו דירה וחנות, אך האחים הבוגרים הרגישו שאינם יכולים לגדל ילדים קטנים והחליטו לשלוח את התאומים לפנימייה.
"מבחינתם היינו סוג של נטל שעד כה סחבו על הגב, אבל עכשיו, כשהגענו לארץ, הם רצו להיפטר מהמשא", מודה אור בכאב. "הם לקחו אותנו לעליית הנוער, אך כיוון שלא הייתה פנימייה לגיל שלנו, מנהל עליית הנוער לקח אותנו לביתו כמשפחת אומנה. אשתו הייתה עקרת בית שניהלה את הבית בסגפנות וחסכנות. אני זוכרת שפעם אחת נפלתי מנדנדה ונשבר לי האף. נשארתי ללא טיפול זמן רב. רק כשהמקום התחיל להזדהם ועלה לי החום לקחו אותי לרופא. אנחנו תמיד היינו מתקלחים אחרונים במים הקרים שנותרו, ובימי שישי בצהריים כשהיינו נוסעים באוטובוסים לבקר את האחים שלנו, אם היה נגמר לנו הכסף לנסיעות, היינו הולכים ברגל. ידעתי שזה זמני, אבל השתדלנו להיות ילדים טובים בתקווה שהם ייקשרו אלינו ולא נמצא את עצמנו ללא קורת גג".
התקיפה
לאורך הדרך היו כאלה שזיהו את המצוקה של אור, אך במקום לסייע ניצלו את מצבה.
"בגיל 11 עבדתי אצל השכנה בבייביסיטר ועבודות בית. הייתי צריכה כסף לדברים בסיסיים. בעלה, שהיה רופא, תמיד היה משאיר לי קצת יותר כסף ממה שסיכמנו, ולאחר מספר חודשים הוא התחיל להתקרב אליי. היה אומר לי 'בואי תהיי איתי, אף אחד לא יידע', ולמרות שניסיתי להתחמק, הוא תמיד היה מוצא אותי ופוגע בי. עברתי שם תקיפה מינית קשה. הוא עשה מה שכבר אפשר לעולל לילדה בת 11. מצד אחד הייתי חייבת את הכסף, ומצד שני היה ברור לי שזה לא בסדר. כשזה היה בלתי נסבל עזבתי ושוב נותרתי חסרת כל".
הפנימייה
באותו זמן אחיה הבכור החל להתחזק בדת ובעקבותיו גם אחיה התאום, שהחליט לעזוב את משפחת האומנה ולעבור לישיבה.
החיים ברחוב: "הייתי ישנה בגינת המפלצת או בגן סאקר, ובלילות הקרים הייתי מוצאת לי פינה להתכרבל מתחת לבניינים קבועים ברחביה"
"כעסתי עליו אז, כי הרגשתי שהוא נטש אותי להתמודד לבד", נזכרת אור. "מיד לאחר שהוא עזב, משפחת האומנה התחילו לברר לגבי דירה אחרת ואני הבנתי שהזמן שלי אוזל. שוב ננטשתי ונאלצתי להתמודד לבד עם גורלי".
אור הועברה לפנימייה, בה התקשתה להשתלב. "המקום הזה זכור לי כמקום נוראי. אחרי התקיפה שחוויתי הייתי בחרדה מדברים כאלה ופחדתי להישאר שם לבד.
"בהמשך נדדתי בין משפחות אומנה. כל משפחה הייתה גרועה יותר מהקודמת. הרבה מהמשפחות עשו זאת רק בגלל הכסף. לא נתנו דבר מלבד מגורים וקצת אוכל. החלטתי שעם משפחות כאלה עדיף לצאת לרחוב".
הרחוב
כשהיא בת 15 בלבד, מצאה עצמה אור ברחוב. בבקרים הייתה בבית הספר, בצהריים הייתה מתקלחת אצל חברות והולכת לעבוד בחנויות, ובערבים באולמות אירועים. את הלילה הייתה מסיימת על ספסלים בירושלים, שם מצאה בני ברית מפתיעים.
"הייתי ישנה בגינת המפלצת או בגן סאקר, ובלילות הקרים הייתי מוצאת פינה להתכרבל מתחת לבניינים ברחביה. הגעתי לספסל סחוטה, אחרי יום ארוך. לא היה לי זמן לרחם על עצמי. פחד לא היה בי, לא היה בי כבר כמעט כלום. לא משנה מה עבר עליי במשך היום, ידעתי שמחר אני אקום, ובינינו, גם לא היה אכפת לי לא לקום, כי זה לא עניין אף אחד. המלצרים הערבים באולם האירועים בו עבדתי סחרו בסמים. הם היו שומרים עליי כשישנתי על הספסלים ואני הייתי ישנה על הסמים שלהם, כך שאם הייתה מגיעה משטרה הם היו נקיים. דווקא שם הרגשתי שדברים מתחילים להסתדר לי, הרחק ממשפחות האומנה המאתגרות".
אונס קבוצתי
אבל אז שוב היו מי שניצלו את המצוקה שלה.
"בגיל 16 עבדתי במקום של משחקי וידיאו. בכל יום סידרתי ונעלתי בסוף הערב. ערב אחד חיכו לי חמישה נערים בני 18. הם ידעו שאני ילדה של משפחות אומנה שישנה על ספסלים ואין לה אף אחד. לפני שהספקתי להגיב הם דחפו אותי פנימה".
אור מתארת חוויה קשה של אונס קבוצתי. "הם התחלפו ביניהם. השתוללתי, צעקתי וצרחתי. ממש נלחמתי בהם עד שלא היו לי יותר כוחות, רק כשהשומר בא לסגור את המסכים הם ברחו".
בניגוד למצופה, אור סירבה להתפנות לבית חולים. "גירדתי את עצמי בקושי, הייתי מושפלת וחבולה, הרגשתי מחוללת ומזוהמת אבל חזרתי לספסל ברחוב כי רק רציתי לישון, לא היו לי כוחות לחשוב על מה שעברתי. למחרת התעוררתי מכאבים עזים בבטן. הלכתי לקופת חולים ושם התמוטטתי. בבית החולים גילו שהתפוצצה לי ציסטה בשחלה. כשהבינו שאין אף אפוטרופוס ששומר עליי, הרופאים חתמו בעצמם כדי להכניס אותי לניתוח חירום".
המסע לישראל: "כשכבר הגענו למאהל בדואי, נתנו לי בננות וטרפתי אותן. מהרעב הקאתי הכל ועלה לי החום"
פנית לאחים שלך?
"כן. לאחר מספר ימי התאוששות חזרתי לרחוב, אבל משהו בי נשבר. כאב לב על התקווה שאבדה לי ולא ידעתי אם תשוב. עם כל הכוחות והאופטימיות שלי, בנקודה הזו נשברתי. לא היה לי יותר במה להיאחז, איבדתי כל תקווה. ויתרתי על הגאווה שלי והתקשרתי לאחותי. אמרתי לה שאם היא לא תיקח אותי אליה אני לא אשרוד. עברתי אל אחותי בחולון ועזרתי לה בגידול הילדים. שם התחלתי ללכת לשיעורי תורה. תמיד האמנתי שיש מישהו או משהו ששומר עליי. התחלתי גם אני להתקרב לדת ומצאתי בה אמונה ומשהו להיאחז בו".
השיקום
לימים היא נישאה והקימה משפחה, והודות לרבנית שסייעה לה להעמיק בלימוד על חשיבה חיובית, היא מרגישה ששינתה תפיסה. "מהמקום הקורבני שהייתי בו עד לאותה עת, הבנתי שהחיים שלי תלויים בי ושאני יכולה לעשות שינוי אם באמת ארצה בכך. קלטתי שאני כבר אמא לילדים קטנים ושהם זקוקים לי.
"היום אני אישה חזקה, אני לביאה, אבל עברתי תהליך ארוך עד שהגעתי למקום הזה. בשנים האחרונות אני מרגישה שאני ממש מגשימה את עצמי. הייתי רכזת נוער בסיכון ופתחתי מקלט יחד עם הרווחה, ליוויתי נערות בשיחות, בעיות עם המשפחה, אפילו אירחתי אותן בביתי לפעמים. הייתי גם רכזת קהילה חרדית בחולון. במסגרת התפקיד קידמתי אירועים ופרויקטים שמטרתם לחזק את הקהילה החרדית בעיר. אומרים שצריך רק אחד שיאמין בך. מרבית חיי לא היה לי את האחד הזה, לכן בשלב מסוים למדתי להיות האחת הזו עבור עצמי ובהמשך התחלתי להיות שם גם עבור אחרים".
שמעת את הסיפורים שפורסמו לאחרונה על בית השאנטי. הזדהית איתם?
"בטח. כל חיי נתנו לי תחושה שעושים לי טובה, שאני לא ראויה לקבל טיפול בסיסי ושאני חייבת להוכיח את עצמי כדי לקבל אהבה. לכן אני חולמת להוציא ספר על חיי, שקורא לאנשים שעברו את מה שאני עברתי ‑ התעללות, הזנחה ופגיעה מינית - לקום ולצעוק ולא לחשוש להביע את עצמם".
בימים אלה אור מגייסת כסף באמצעות אתר Headstart כדי להוציא את ספרה. "מי שרוצה לעזור לי להגשים חלום ולעזור לכמה שיותר אנשים מוזמן לסייע".
עוד חדשות חולון
