"כשילד יושב בבית, סגור בחדר מול מסך, העולם החיצוני נראה לו מפחיד ועם הזמן זה רק מחמיר, כי זה מצמיח עוד חששות וחרדות. בשטח אתה מאלץ אותו להיחשף לעולם, אבל במקביל מראה לו שהוא מסוגל להתמודד איתו".
קראו גם:
הדובר – אלכס גלצ'ינסקי, שפתח עם יואב גבע את "המרכז לתיירות טיפולית", במסגרתו הם מוציאים בני נוער לטיולי שטח, כחלק משיטת טיפול מחוץ לאיזור הנוחות של ספת המטפל במשרד הממוזג. "המסע בשטח מגיע אחרי תהליך, כשמיצית את מה שהטיפול השגרתי יכול להשיג ואתה רוצה לאתגר את הילד. השטח מעצים וחושף כל פינה בנפש שלו, אבל במקביל הוא גם מעלה את הביטחון העצמי ואת תחושת ההישגיות שלו".
אפשר אחרת
גלצ'ינסקי (41), נשוי פלוס 2, מומחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ויועץ ארגוני, בוגר תואר שני בטיפול התנהגותי ורב סרן במיל'. גבע (38) אף הוא נשוי פלוס 2, פסיכולוג חינוכי מומחה, בוגר לימודי תעודה בפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית וסגן אלוף במיל'. השניים, תושבי חולון ואנשי צבא, הכירו לפני כשש שנים ומיד נוצר ביניהם חיבור.
"בדיוק קבלתי מינוי לתפקיד מ"פ של פלוגת אספקה באוגדה הצפונית, ואלכס שסיים קורס קצינים הוצב בפלוגה שלנו", נזכר גבע. "מיד היה קליק ותקשורת טובה כי שנינו עוסקים בפסיכולוגיה, והבנו שיש לנו תפיסה טיפולית דומה".
לשטח הם יוצאים בשתי קבוצות, אחת מיועדת לגילאי 8 עד 11 והשנייה לגילאי 12 עד 16. "כל אחד מהילדים הוא מטופל שלי או של אלכס", מסביר גבע, "למרבית הילדים יש קשיי ויסות, הם מסתגרים בתוך הבית ונכנסים ללופ מחשבתי שגורם להם לבנות חומות ודפוס התנהגות שפוחד לצאת מאיזור הנוחות. תחושת המסוגלות העצמית שלהם צונחת, והם מתקשים להתמודד עם מצבי תסכול. בבית אין שום דבר שממלא את הילד בביטחון. השטח עושה פעולה הפוכה, ממצב של בריחה הוא מתחיל להילחם על עצמו ומבין שאפשר אחרת".
איך המסעות מתנהלים בפועל?
"בשגרה אנחנו יוצאים לחצי יום, מגיעים ליעד וכבר זה דורש המון תנועה שיוצרת התמודדות. מכירים את השטח, מנווטים, לומדים טכניקות הישרדות ומבשלים. פתאום ילד בן שמונה שרגיל שעוטפים אותו בצמר גפן מקבל סכין ביד ואש ואומרים לו 'יאללה לעבודה'. גם הדינאמיקה החברתית תורמת, הם מדברים ביניהם, עוזרים אחד לשני ולמעשה מקבלים מענה למספר צרכים - חברתי, רגשי וגם פיזי.
נשמע אידיאלי מדי.
"כמובן שיש רגעי משבר, כי ילד לא יודע כמה כוחות יש בו עד שאתה מראה לו. המשברים מגיעים גם בגלל שבמצב כזה הכל צף, כל מה שלא יצא מהילד במשרד יצא סביב המדורה, גם אני כמטפל רואה דברים אחרת, פתאום אני מבין טוב יותר את הילד שנמצא מולי. גם אם המסע גורם להתפרקות זה טוב, להישבר זה מעצים. זה מנוף מצוין לצמיחה וזה מה שחשוב לשקף לילד בכל רגע. יש ילד שאני מכיר מכיתה א' עם חרדה חברתית וקושי מאוד גדול להיפרד מההורים, היום הוא בכיתה ד' והוא מפגין יכולות מדהימות, ממצב של תלות מוחלטת הוא הגיע למצב שהוא מטפל באחיו הקטן ומוביל במסעות שלנו, זה מרגש לראות את השינויים האלו".
גם גבע נרגש להיזכר ברגעי ההצלחה. "היה מטופל עם קשיי ויסות משמעותיים בלי יכולת לדחות סיפוקים. על מנת לצאת למסע דרשתי ממנו לוותר על הפלייסטיישן, זה דרש ממנו כוחות גדולים ולא מעט דמעות, כי מבחינתו מתנות הן הדרך להיות בטוח שאוהבים אותו, אבל הוא הסכים. במהלך המסע דיברנו על החלק הזה, אבל הוא לא הגיב בהיסטריה או נכנס למצוקה כמו בעבר, אלא באמת הצליח להפעיל שיקול דעת ולנהל דיון שבעבר לא ראיתי אצלו".
המסלול המשפחתי
כששומעים כיצד גלצ'ינסקי גדל אפשר להבין מהיכן הם קיבלו השראה. הוא נולד וגדל באוקראינה, שם כבר בגיל שמונה הוא גילה את הטבע הפראי. "מגיל שמונה אני עושה טיולים בטבע לבדי, בגיל עשר הייתי עולה להרים ברכבת לכמה ימים ומסתדר לבד. הייתי ניזון מחיות קטנות וצמחים, ילד רעב יכול להשיג הכל. היה לי חבר שלעתים היה מצטרף אלי, היינו שוחטים תרנגולת, מבשלים ונהנים.
"ברור שזה לקח כמה ניסיונות עד שלמדנו איך להסתדר, קיבלנו טיפים מאנשים בדרך והתחשלנו מטעויות, ידעתי מגיל צעיר כיצד להוציא את המקסימום מהמינימום - בראיית העולם שלי אני לא צריך הרבה. זה לא סטנדרטי אבל אני מאמין שילד צריך להתאים עצמו לעולם המבוגרים ולא להיפך: המבוגר קובע את המדיניות והילד מחקה אותו, רק ככה אפשר להביא את הילד לרמות גבוהות של יכולת. מגיל צעיר אני לוקח את הילדים שלי לטיולים בשטח, בעיקר בצפון כי אני מכיר שם כל אבן. אנחנו מטיילים גם בחורף, מבשלים בשטח ומנווטים. הבן שלי כבר מסוגל להוביל קבוצה לבד בניווט, לפעמים נראה לי שאנחנו ישנים בשטח יותר משאנחנו ישנים בבית".
החולות בחולון
לא נשמע כל כך מתאים למנטאליות הישראלית שנוטה לגונן על הילדים.
"ברור שיש הבדל במנטאליות. בישראל אנחנו מאמינים שהילד שלנו לא מסוגל והחרדה של ההורים מייצרת את המציאות, זה מגיע ממקום של הורים שחוששים שהילד שלהם כבר לא יצטרך אותם, כי זה למעשה הופך אותם למיותרים. אבל העצמאות של הילד לא מבטלת את הנוכחות של ההורה - להיפך, התפקיד שלנו הוא להפוך את הילד לאדם בעל יכולות".
למרות ששניהם משרתים יחד בממוצע 30 ימים בשנה במילואים ואף עובדים יחד, הם לא מוותרים על המסעות המשותפים.
"בישראל אנחנו מאמינים שהילד שלנו לא מסוגל והחרדה של ההורים מייצרת את המציאות, זה מגיע ממקום של הורים שחוששים שהילד שלהם כבר לא יצטרך אותם, כי זה למעשה הופך אותם למיותרים"
"אני לא גדלתי כמו אלכס, נולדתי כאן בחולון ובאיזור מקסימום היו לנו חולות חולון", אומר גבע, "כילד זה היה המקום האהוב עליי - היינו מוציאים שם שלדות רכב וגולגלות של חיות שהיינו לוקחים למחנה הסודי. לא היו רשתות חברתיות וההורים לא שלחו אותנו לחוגים, גדלנו באוויר הצח וזה חיזק אותנו. אני ואלכס לא מוותרים גם על מסעות משותפים, זה חלק מהחברות שלנו, אנחנו מתכננים יחד מה נעשה, מדברים על החיים, נהנים מהשקט ונותנים גב אחד לשני. בדרך כלל טיול מאתגר של כמה ימים בשטח מסתיים בבירה בפאב, ואנחנו מרגישים שהרווחנו את זה ביושר".
עלייה בפניות לטיפול נפשי בימי הקורונה
גבע עובד בין היתר בשירות הפסיכולוגי־חינוכי (שפ"ח) בבת ים, ומספר כי על פי עמותת עלם קיימת עלייה ארצית במספר הפניות לטיפול נפשי בימי הקורונה. "הילד המודרני בעיקר רגיל לחיות בתוך עצמו והיום זה רק מחמיר. הקורונה גורמת לירידה באינטראקציה החברתית, דבר שפוגע קשות במיומנויות חברתיות ויש לזה השלכות רגשיות. לנו כהורים אסור לוותר על הילדים שלנו בימים כאלה, במיוחד כשהסגר יוצר סיר לחץ".
טיפים להתמודדות בימי הקורונה?
"כל עוד ההנחיות מאפשרות, כל הורה צריך להוציא את הילד מהבית, גם 100 מטר זה פחות מסגר טוטאלי. להקפיד על לפחות שעה בחוץ, שהילד יפגוש חברים עם מיגון והקפדה על ההנחיות. לא יכולים להיפגש? בקשו מהילד להתקשר לחברים ולבני משפחה בטלפון או בזום. קחו אחריות על החיבורים שלו עם הסביבה".
על פי גבע, כשהילד נמצא בחדרו מול מחשב, הוא מנותק. "זה אסון. הורים חוששים מעימות ולא דורשים מהילד להתנתק מהמסך, אבל הנזק האמיתי יתרחש כשתוותר על הילד שלך ולא תילחם כדי לסייע לו להתבגר בצורה בריאה. צריך לגרום לילד לעשות דברים, בבית ובחוץ. הוא צריך תחושת הישגיות, הוא צריך לדעת שב־1 בספטמבר יהיה לו מה לספר בכיתה, דברים שלמד והצליח לעשות".
לעוד חדשות חולון
