מפרוץ המלחמה הם עזבו הכל ומאז הם נותנים את הלב והנשמה ומתנדבים בבתי החולים באיזור. כל אחד ואחת מהם עושים הכל למען אלו שחוו את הטראומות הקשות מכל, וזה הרגע להכיר אותם. ראיתם אותם במחלקות האשפוז? תגידו שלום.
מחיפה לוולפסון ובחזרה
מאיה ליאתים, בוגרת תואר בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, מגיעה לוולפסון מהצפון ומפיגה את בדידותם של המאושפזים. "כתושבת חיפה, בחרתי להתנדב בוולפסון - נסעתי לחולון בלי להסס", מספרת מאיה ליאתים, 24. "פירסמו קישור לקבוצת מתנדבים עבור סטודנטים ומקצועות טיפוליים. ידעתי שאני רוצה לתרום למערכה, ושלחתי הודעה לוולפסון - וכך הגעתי להתנדבות".
ליאתים התנדבה במשך חודש בכל המחלקות במרכז הרפואי במסגרת "שירות וולפסון לצידך", שמטרתו לסייע למטופלים בצרכים השונים העולים במהלך האשפוז ולהפחית את הדאגה בקרב בני משפחתם.
קראו גם:
על חשיבות ההתנדבות, ליאתים מספרת: "אמרתי לאחת הילדות המאושפזות שנפגשתי, שנתראה למחרת, אלא שהגעתי שוב לאחר מספר ימים. הילדה אמרה לי שהיא חיפשה אותי וחיכתה לי ובאותו רגע הבנתי עד כמה שזה משמעותי. אני שמחה להתנדב ולעזור לאחרים, במיוחד בתקופה זו".
"אוזן קשבת עבור החולים"
רוסלאן קוטלר וחבריו לקבוצת "מעשים טובים" מבקרים את המאושפזים בבית החולים "מדיקל קר" בבת ים ומכינים עבורם מטעמים. "כשחברה שלי, אחת העובדות בבית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר בבת ים, הציעה לי לבוא להתנדב, חשבתי שזה רעיון טוב, אבל לא רציתי להתנדב לבד", מספר רוסלאן קוטלר, 42, קצין ביטחון ברמי לוי בבת ים בעיסוקו ואב לשניים.
קוטלר הקים את קבוצת "מעשים טובים", שחבריה החלו להתנדב בבית החולים לפני כשנה. הקבוצה מונה כיום כ־200 חברים בפייסבוק, ועוד 40 נוספים בקבוצת הוואטסאפ ההתנדבותית הייעודית, שהוקמה לצורך כך.
מאז המלחמה, נציגים של קבוצת ההתנדבות דואגים להגיע באופן קבוע בכל יום ראשון לבית החולים, כשקוטלר אחראי על הארגון, התיאום וההפקה: "אני קונה פירות וירקות מכספי, חלק מהחברים בקבוצה מכינים כדורי פלאפל, אחרים יוצרים כדורי תמרים ועוד ועוד. כך אנחנו מגיעים מדי שבוע לשבת עם החולים, מסייעים להם עם התזונה ומשמשים אוזן קשבת עבורם", מספר קוטלר.
"ביום-יום אני אוהב לעסוק במדיטציה וביוגה כדרך חיים, והנתינה היא חלק מהמדיטציה. בכל פעם שאתה נותן - אתה מתחבר ויוצר קשר חזק יותר עם האדם שמולך. זה ממלא אותי ונותן לי תחושה פנימית עשירה. הכי מרגש אותי לראות חולים שאני מכיר כבר ומכירים אותי, שמברכים אותי ומחייכים אליי, או שואלים למה לא באתי. זה נותן לי את המוטיבציה להמשיך.
"יצאתי דומעת מכל טיפול"
חן רחמים־ביטון, קוסמטקיאית מנס ציונה, טיפלה בהתנדבות בשתי שבות שאושפזו בוולפסון. "הגעתי לוולפסון כאשר אחת החטופות ביקשה טיפול פנים. לא חשבתי אפילו, ישר עניתי כן - והתרגשתי מאוד. גם בתקופה קשה זו, אני מאמינה שלטיפוח העצמי, לפינוק הקטן הזה, יש חשיבות עצומה. הוא נותן לנו כוח, תחושת שגרה ומעלה חיוך על שפתנו", מספרת חן רחמים־ביטון, 42, תושבת נס ציונה וקוסמטיקאית למעלה מ־20 שנים. "רק חיכיתי וחיפשתי איפה אני יכולה לתרום מתחילת הלחימה. בסופו של דבר עשיתי טיפול פנים לשתי שבות".
רחמים־ביטון מספרת כי החוויה הייתה מאוד אמוציונלית: "הקשבתי להן בחמלה. השתדלתי להקשיב יותר ולשאול פחות ולתת להן לנהל את הטיפול. כשסיימתי, חיבקתי כל אחת מהשבות ויצאתי דומעת. אלה נשים חזקות, גיבורות של ממש". כמו יתר בעלי העסקים, גם רחמים־ביטון חווה ירידה בהכנסות, אבל היא שומרת על אופטימיות רבה: "אני מודה על הזכות שניתנה לי לעשות קצת טוב לנשים הגיבורות הללו".
"עשיתי תספורת ליפה אדר"
יהודה דבש, ספר מנס ציונה, מעניק תספורות חינם לשבים משבי חמאס, תושבי עוטף וחיילים. "בגילי אני כבר לא עושה מילואים. שירתתי בקרבי והייתי במלחמת לבנון השנייה. אחרי השבת השחורה, חיפשתי לתרום ולראות מה אני יכול לעשות, והבנתי שמחפשים ספר בהתנדבות במרכז הרפואי וולפסון", מספר יהודה דבש, 48, אב לשישה, ספר במקצועו ותושב נס ציונה.
"סיפרתי שלוש שבות ממנהרות החמאס ובת משפחה אחת. אחת מהן זו יפה אדר, אישה כל כך חזקה ומדהימה שהפכה לסמל לחוסן במלחמה. כשסיימתי לספר אותה, היא אמרה לבת שלה: 'עכשיו אני מרגישה יפה'. זה רגע שזכור לי במיוחד, באתי לחזק ויצאתי מחוזק". על העבודה במספרה במהלך המלחמה, הוא אומר: "זה רגע קשה לכל בעלי העסקים, אבל אנחנו נישאר אופטימיים, ננצח ונעבור גם את זה". בנוסף להתנדבות שלו בוולפסון, דבש מספר ללא תשלום גם תושבי עוטף וחיילי מילואים: "אני עושה הכל מכל הלב, באהבה גדולה. זו התקופה שלי לתת. כל עם ישראל נרתם בעשייה, בין אם זה בבישולים, בעורף או בחזית, ואנחנו ננצח".
"חוזרת מהתנדבות מלאה באדרנלין"
דורית קליין, מייסדת עמותת "אהבת חינם", מנהלת משאבי אנוש במשרד ממשלתי, מתנדבת בשמיר- אסף הרופא. "אני אוהבת אנשים ונתינה על כל גווניה. כל התנדבות היא תרופה בעיניי, זה הדבר הכי טוב שאפשר לעשות לבריאות שלנו. אני חוזרת מהתנדבות מלאה באדרנלין ואנרגיה חיונית, בעיקר בתקופה הקשה הזאת שכל יום 'הותר לפרסם' עוד שם של מי שאיבדנו", אומרת קליין.
"הצטרפתי לעמותה לפני חמש שנים. אבל מאז ה־7 באוקטובר ההתנדבות רק התעצמה. אם את לא יכולה לעשות מילואים את לפחות רוצה לעזור בדברים הקטנים ובית החולים אסף הרופא תמיד היה מקום חשוב בעניינו. השגנו תרומות, ארגנו ציוד והפעלות לילדים המאושפזים, אנחנו מפעילים חדר קולנוע עם פינוקים ובחנוכה ערכנו הפנינג גדול לפצועים ומאושפזים. אנחנו מגיעים גם לשוטרים בדרום, הגענו לכל צומת אפשרית כדי לחלק שווארמה ושתייה, עד שהצבא כבר עצר אותנו. זו לא קלישאה שאני אומרת שאני הולכת לחזק וחוזרת מחוזקת.
"הרגע הכי מרגש שלי במהלך ההתנדבות היה באחת הפעילויות, שפתאום המטופלים עצרו ומחאו לנו כפיים. זה ריגש אותנו מאוד. בשבת הראשונה אחרי ה־7 באוקטובר ניגשתי למיטה של אישה מאוד מבוגרת. היא שכבה לבד עם עיניים עצומות. אני לא יודעת אם היא הייתה לבד או שמשפחתה רק יצאה לרגע. לחשתי לה 'רק חיוך', וממש ראיתי שהיא מתאמצת כדי לגייס חצי חיוך עבורי. אמרתי לה 'תודה, אני אוהבת אותך ושבת שלום'. אלו רגעים קטנים שאנשים מוצאים אור בכל הקושי הזה"
"הודעתי שאני פותחת חמ"ל בלובי"
אוסנת בנימין, עוזרת מנכ"ל בחברה קימעונאית, מתנדבת באסף הרופא, מחלקת ציוד ומזון לחיילים. "זה מעניק לי סיפוק להיות תמיד בנתינה. כבר ב־8 באוקטובר שלחתי הודעת התנצלות בוואטסאפ של הבניין והודעתי שאני פותחת חמ"ל בלובי" מספרת בנימין. "שכנים, חברים ובני משפחה סייעו לי בתרומות. פעמיים בשבוע הוצאתי חבילות לאוגדות ומוצבים. בגדים חמים, ציוד אישי, מזון ופינוקים, כל מה שהחיילים שלנו צריכים. אני גם מסייעת להפעיל את חדר הקולנוע לילדים באסף הרופא יחד עם עמותת אהבת חינם, ובימים כאלו מנסה לעזור היכן שאפשר.
"אני מתנדבת מגיל 11 עם קשישים ועריריים. כל חיי התנדבתי, אבל המלחמה שינתה את זה, עכשיו זה הפך לחלק מאוד משמעותי מחיי. בגלל שאנחנו מחלקות המון חבילות בצפון ובדרום, פגשנו הרבה חיילים, אבל פתאום ראינו במחלקה חייל מוכר והוא אמר שחודש לפני כן היינו אצלו בבסיס וארגנו להם על האש. אני זוכרת את הערב הזה, הם כל כך שמחו וחגגו ועכשיו הוא היה מולי קטוע יד, עם פציעה קשה מכדור שחטף. אז הייתה לנו הזדמנות נוספת לחבק אותו, אבל לצערי ממקום אחר ופחות שמח.
"ביקרנו שוטר, אב לארבעה ילדים שב־7 באוקטובר בכלל לא היה במשמרת, אבל שמע על הלחימה באופקים ולקח את הנשק שלו ויצא. הוא נפצע קשה מאוד והיו לפניו חודשים ארוכים של שיקום, אבל כשהוא ראה את החולצות שלנו עם הכיתוב 'אהבת חינם', הוא ממש פרץ בבכי. הוא אמר שזו בדיוק הסיבה שעשה את מה שעשה ומרגש אותו לראות שמכירים בזה".
"רצינו להזכיר לתאילנדים את הבית"
דניאל זיסמן, עוסקת בקשרי לקוחות, מתנדבת באסף הרופא, סייעה לחטופים התאילנדים ששוחררו, לפצועים ולחיילים. "אני והקרובים אליי לקחנו את המלחמה מאוד קשה. אנשים שהיכרתי נרצחו. המצב הזה נוגע בכולנו והתנדבות זו הדרך היחידה שלי לתרום את חלקי. כשאני מסתכלת על הילדה הקטנה שלי בת השנתיים אני מבינה שהעולם צריך להשתפר, וכרגע חלק משמעותי מהעזרה שניתנת היא על ידי העם", אומרת זיסמן.
"בחודש הראשון היינו בהלם אבל כשהתחילו לדבר על שחרור החטופים משהו בי התעורר. פתחתי קבוצה של חברים ובני משפחה שרוצים לעזור ועשינו פרויקט ראשון לקראת שחרור העובדים הזרים מתאילנד לאסף הרופא. להם לא הייתה המעטפת של משפחה ותמיכה כמו שאר החטופים.
"הם הגיעו ממדינה אחרת והרגשנו שלא מספיק דואגים להם. הלכנו לרכוש להם בגדים, מוצרים אישיים ומזון, הכל בהתאם לצרכים שלהם. נסענו לחנויות שמוכרים מוצרים מתאילנד וגם התייעצנו עם מכרה מתאילנד שכיוונה אותנו, כי רצינו להזכיר להם את הבית. בפעם השנייה ששאלתי מה חסר הם רצו רק פירות, אז הבאנו שלושה מגשי פירות מפנקים".
"מאוד פחדתי להיתקל בסיפורים שהאוזן לא יכולה לשמוע, חששתי שזה יהיה גדול עליי, אבל גם הבנתי שאני צריכה להתמודד עם החרדה כי זה חשוב. בסופו של דבר לא נכנסנו אליהם, הכל עבר דרך הצוותים.
"קיבלנו אישור מהקונסול שהכל הגיע והם מרוצים, וגם חיילים שהכנו להם חבילות שלחו סרטונים. כל דבר כזה זו נקודת אור בתקופה בה כולנו מחכים לאנשים שעדיין נמצאים בשבי".
"יצרנו ערכות מושקעות לחיילים"
הילה שפיצר, מנתחת התנהגות ומרצה, אשת קבע לשעבר בצה"ל, מתנדבת בבתי חולים ומחלקת ערכות עם כל מה שמאושפז צריך.
"הכל התחיל לפני כמה שנים, כשאמא שלי נפלה ונפגעה, הגיעה לבית החולים וגיליתי שיש בעיה של יחס לחולים ולשאר המטופלים", מספרת שפיצר, 45, נשואה ואם לארבעה. "חוויתי את חוויית המאושפז, והבנתי שצריך לעשות שם משהו. הבנתי שלא אוכל לשנות את איכות בתי החולים, אז חשבתי לעשות משהו טוב שיעשה שינוי, אפילו קטן. זה התחיל בעגלת קפה קטנה ומפנקת שארגנו, ואז חיברנו את זה לעולם הצבא, כי יש לי חברות שעדיין משרתות בקבע.
"יצרנו ערכות מושקעות לחיילים בבתי החולים, בשם "משהו קטן וטוב", שכוללות תיק רחצה ובתוכו שמפו, סבון, כיסוי עיניים לשינה וגרביים, וכל הזמן אנחנו מוסיפים דברים. אני עוסקת בכך לא מעט שנים, אבל מאז שפרצה המלחמה אנחנו בתוך הסיפור הזה באינטנסיביות גדולה מאוד.
"ב־8 באוקטובר קיבלתי טלפון מאנשי בית החולים קפלן ומבתי חולים אחרים, שביקשו מאיתנו את הערכות שלנו, ואנחנו מגיעים לא מעט. מאז המלחמה היינו כבר 22 פעמים בבתי חולים, מחלקים לכל מי שצריך, וגם משאירים לעובדים הסוציאליים שיחלקו לכל מי שצריך".
היא מספרת על המקום שבו נדרש המאמץ הגדול ביותר במהלך התנדבותה: "מול המאושפזים אין לנו בעיה, והאמת שהקושי היה לרתום את בתי החולים לעשייה וכמובן גיוס התרומות, אבל היום אני רואה שזה שווה את כל ההשקעה. היחס לכל אחד ואחד, לחיילים וגם לאנשים מרגש אותי מאוד. הנפגעים האזרחיים מגיעים לבתי החולים ובאופן טבעי לא תמיד מקבלים יחס כמו החיילים. ומעל הכל, מרגש לקבל פידבק כמו 'תשמעי, אני רואה מה כוללת הערכה וזה מושלם, בדיוק מה שאנחנו צריכים, זו הערכה הכי טובה שקיבלנו', זה מרגש"
