בערב ראש השנה נרצחה יפית פוריאן ז"ל, ילידת חולון ואם לארבעה ילדים, כאשר בעלה שי סלמי דקר אותה למוות והצית את המזרן שעליו ישנה. כעת, ארבעת חברות הילדות שלה- דניאלה סדיקוב, נופר חרפ, סתוי פנסטרהיים, רעות חבס מתגייסות לסייע לילדיה.
3 צפייה בגלריה
"לגייס עבור הילדים כמה שיותר משאבים". מימין: נופר חרפ, דניאלה סדיקוב וסתוי פנסטרהיים
(קובי קואנקס)
הן היו חמש חברות בלתי ניתנות להפרדה. "אני ויפית היכרנו בגן וכבר בגיל צעיר היינו צמודות", נזכרת סדיקוב. "בחטיבה היכרנו את נופר, רעות וסתוי, והפכנו לחבורה של בנות. היינו כוח בפני עצמנו ‑ חמש חברות טובות שתמיד שומרות אחת על השנייה, מבלות יחד, צוחקות ומכינות ארוחות. הפכנו לאחיות בלי קשר ביולוגי, זו הייתה תחושה של קשר דם וזה הפך לחברות של עשרות שנים".
"בצהריים היינו לומדות יחד ובערבים יוצאות ‑ באולינג, סרטים וקניון. גם בני הזוג שלנו תמיד הפכו לחברים. היינו נפגשות בגינה בקריית שרת בה הצטלמנו. לא מוותרות על המפגשים שלנו. ישבנו שם שעות, מדברות על החיים, מאוד פתוחות אחת עם השנייה".
קראו גם:
שום רמז קודם
לימים הבנות התגייסו לצבא, אבל הקשר החם נמשך עד שפוריאן הכירה את מי שהפך לבעלה, שי סלמי, אז משהו השתנה בדינמיקה הקבוצתית החמימה.
"אבא של שי פגש את המשפחה של יפית בניחום אבלים והתעקש להכיר ביניהם. היא סיפרה לי שהיא פגשה בחור, אבל דיברה עליו כידיד", נזכרת סדיקוב. "הם היו מטיילים הרבה יחד. הוא היה טבח והיא תמיד התחברה לאוכל ואירוח, אז היא נהנתה מהסגנון שלו.
"לקח לה חודשים לומר שהם בני זוג. הוא היה מחזר אחריה הרבה, מפנק אותה ומשך אותה אליו לעיר רחובות. הייתה לו שם פינה משלו ביחידה של ההורים שלו, וכך נוצר בינינו ריחוק, כי מבחינתה רחובות הפכה למרכז חייה. ידענו שאם אנחנו רוצות להיפגש אנחנו צריכות להגיע אליה, כי היא כבר כמעט לא באה לחולון".
איך התרשמתן מסלמי?
סדיקוב: "הוא בחור שמאוד אוהב לספר מה הוא עושה ‑ אני ואני ואני. הוא אהב לטייל ולהכין אוכל ולהראות לכולם מה הוא עושה.
"אני זוכרת שבן הזוג שלי אמר לי שהוא תמיד מדבר על עצמו ומקטין אותה, אבל בכנות, לא ראיתי את זה, בעיקר כי יפית בעצמה לא שיקפה את זה.
"אי־אפשר לומר שמישהו צפה את זה. אפילו האחים שלה ראו בו בן משפחה. הם אהבו אותו, כי עם כל מה שהיה מסביב הוא תמיד דאג לה, והיא בתמורה שמה אותו מעל הכל. כשרצינו להיפגש זה תמיד היה חייב להיות ברחובות ועם שי. הכל סביבו ואין בכלל מצב להיפגש בלי שי או בזמן שלא מתאים לו. היא התפשרה המון עבורו. חשבנו שזה מאהבה".
לדברי החברות, הצורך של סלמי להשאיר את פוריאן לצידו בא לידי ביטוי בכל שלב בחייהם.
"אפילו ביום ההולדת שלי נסענו אליה לרחובות לחגוג אצלה, כי היא לא באה לחולון. תמיד המפגשים היו רק אצלם בבית", נזכרת פנסטרהיים. "אני ויפית היינו בהריון ראשון יחד. דיברנו המון על ההריון, החוויות והתוכניות. כשהיא ילדה את הבכורה שלה זו הייתה בת ראשונה בחבורה שלנו וממש שמחנו עבורה. כולנו באנו עם מתנות, ממש התרגשנו מהתינוקת וחגגנו באירוע שלהם.
"אחרי חודש וחצי ילדתי את בני. כמובן הזמנתי את כל הבנות למסיבת הברית, אבל בבוקר יפית התקשרה והתנצלה, אמרה שהיא לא יכולה לבוא לברית כי שי החליט שהם יוצאים לטייל, והיא לא יכולה לאכזב אותו. היא ממש הרגישה רע, הבטיחה שתפצה אותי אבל אני הייתי המומה, הם הרי היו מטיילים כל שבת, אז דווקא ביום הזה? דווקא באירוע כל כך משמעותי וחשוב עבורי? אני מודה שכעסתי. לא רציתי לפגוע בה או בחברות שלנו, אבל לא הבנתי איך יפית שתמיד פירגנה והעניקה מעצמה, יכולה להיעדר מחיי דווקא בשעה כזאת ועוד בשביל סתם טיול. בדיעבד אני כועסת על עצמי, איך לא ראיתי? חשבתי שאין לה מילה משלה, כשבפועל הוא כנראה באמת לא נתן לה להביע את עצמה".
המחשבות בדיעבד וההלקאה העצמית לא מרפות מארבעת החברות הטובות שנותרו מיותמות ממי שהן מגדירות "הדבק של החבורה". "קשה לי מאוד לדבר על יפית שלי בלשון עבר", אומרת חבס. "היא כל כך חסרה לי, כל יום וכל שעה. אף אחד לא יודע איזו אהבה הייתה לנו, כמה חברות טובות היינו".
כיצד גיליתן על הרצח?
"יום לפני כן שוחחנו. איחלנו אחת לשנייה חג שמח ושנה טובה והיא נשמעה עייפה", נזכרת סדיקוב. "בבוקר בת דודה שלה דפקה בדלת שלי ואמרה: 'יפית מתה'. זו בת דודה שאנחנו תמיד עובדות אחת על השנייה. עניתי לה: 'יש דברים שהם לא בדיחה', אבל אז ראיתי שהיא רצינית. הייתי בשוק, רצתי לבית של ההורים של יפית ומולי עמדה משפחה שבורה. בחיים לא חשבתי שהיא עלולה לסיים כך את חייה".
"זה לא נתפס, זה לא הגיוני שהיא לא כאן", אומרת חרפ. "אהבנו אותה אהבת נפש ואני רוצה לומר לה סליחה שלא הייתי שם כשהיא הייתה צריכה אותי, שלא ראינו מה שאנחנו רואות עכשיו, שאם היא הייתה מראה סימן קטן ביותר היינו שולפות אותה משם".
פנסטרהיים: "כשאמרו לי מה קרה הרגשתי שעקרו לי את הלב, ועד לרגע זה אני מרגישה ככה. כאב פיזי שלא מרפה. כל לילה אנחנו מדברות בינינו ובוכות, מנסות להבין מה קרה שם".
כשהילדים יבינו
לפני מספר חודשים עברו הוריה של פוריאן לדירה קטנה. אחרי שגידלו ארבעה ילדים שעזבו את הקן הם ויתרו על הבית הגדול, אך כעת הם מטפלים בארבעת ילדיה של יפית ובימים אלה המשפחה נערכת לגדל אותם בעצמה והחברות הטובות מתגייסות לעזרה.
"אנחנו מבקרות, קונות מתנות ומנסות להיות שם", אומרת סדיקוב. "אנחנו מנסות לבלות איתם, לדבר על אמא, אבל יש להם שאלות לא קלות. עכשיו אנחנו רוצות לגייס עבורם כמה שיותר משאבים. ההורים של יפית לא צעירים, הם צריכים עזרה עבור ציוד לילדים, טיפולים רגשיים וכמובן העתיד שלהם".
"הפחד הגדול הוא מהיום שהם יבינו מה אבא עשה לאמא", מסכמת סדיקוב. "אני מקווה שלכולנו יהיה הכוח ללוות אותם בחיים ובמה שמצפה להם".
