בני הזוג טרגה כבר רגילים להרמת הגבות למראה חזותו הייחודית של הבעל לואיס. "כבר התרגלנו למבטים המופתעים", מחייכת סיגל. "פעם הרגשתי שכולם מסתכלים עלינו, היום אני כבר לא מתייחסת לזה".
לואיס (55), יליד בוליביה, במקור נוצרי ממוצא אינדיאני, וסיגל סרי (55) נפגשו בשנת 1995 בפסטיבל מוזיקה בינלאומי בעיר מגוריה, חולון. אף אחד מהם לא תיאר לעצמו שהמפגש המקרי בין הצעירה שבקהל לבין הנגן המוכשר יוביל לאהבה גדולה, להקמת משפחה וללידתן של שיראל (20) לוחמת ביחידת ברדלס בצה"ל וקארין (15), תלמידת תיכון.
סיגל זוכרת היטב את פסטיבל המוזיקה ששינה את חייה. "הייתי אז בת 25", היא אומרת. "עמדתי בשורה הראשונה וראיתי את לואיס, שהגיע לנגן על חליל פאן. המבטים שלנו התחברו מיד. בסוף ההופעה הוא נתן לי כרטיס ביקור. בהתחלה אמרתי, אין מצב, אבל למרות שזה מאוד לא התאים לי, משהו גרם לי להתקשר. אני לא טיפוס שמתנהג בצורה שונה כל כך, אבל עמוק בתוכי הייתי סקרנית.
"בעקבות שיחת הטלפון נפגשנו והכרנו. מעבר לעובדה שהוקסמתי מהתרבות, גיליתי שלואיס אדם מעניין, חכם ומיוחד. נסחפתי איתו לקשר שמעולם לא הייתי פתוחה אליו. אף פעם לא חשבתי שיהיה לי קשר עם אדם מחוץ לישראל".
כשלואיס נדרש לחזור לאוניברסיטה לסיים את לימודיו, סיגל החליטה לטוס אליו לבוליביה. "ידענו שאנחנו אוהבים, אבל לא הבטחנו הבטחות כי היה ברור שזה לא יהיה פשוט. טסתי אליו כי הוא הקרין לי ביטחון. לא ידעתי כלום על התרבות שלו וכשהגעתי הכרתי משפחה מדהימה, מנומסת וחמה. למרות שיש בהם משהו פרימיטיבי, הם אנשים מאוד פתוחים".
קראו גם:
תימני ואינדיאני בבית הכנסת
"כשחזרתי לארץ הבנו שאי אפשר לנתק את הקשר בינינו", מספרת סיגל. "ידעתי שזה יגרום לבעיות, אבל לואיס אדם אופטימי. הוא לא מוכן לדבר על דברים שליליים כי הוא מאמין שלמילים יש כוח ואם רוצים אנרגיה חיובית, צריך לדבר בהתאם. כשלואיס רצה מיוזמתו ללמוד על היהדות ממש שמחתי. הוא לא ראה בזה גיור אלא חיבור אמיתי לדת שלי. בהמשך, כשהוא התגייר, זה מאוד הקל עליי כי לא יכולתי להיות עם נוצרי".
איך המשפחה הגיבה לחיבור?
"ההורים של לואיס נפטרו, אבל ארבעת אחיו ומשפחותיהם קיבלו אותי מאוד יפה. אצלי זה היה יותר מורכב, מאוד חששתי לשתף. אבא שלי אמר, 'מה שעושה לך טוב משמח אותי', אבל ברור לי שלא היה לו קל. לאמא שלי היה יותר קשה. גם לסביבה זה היה מורכב. בהתחלה כשלואיס היה הולך לבית הכנסת התימני עם אבא שלי הסתכלו עליו בהלם, היום הוא חלק בלתי נפרד מהמקום. כשהוא לא מגיע מיד שואלים עליו".
כיצד נראית המשפחה שלכם היום?
"לואיס לימד אותי לנגן בכלים שלו ואנחנו מופיעים בארץ ובעולם עם מופעי תרבות פולקלורי בשילוב מוזיקה אינדיאנית עתיקה. אני מספרת על התרבות שלו ומשלבת את הסיפור שלנו. אני אומנם אוהבת את השורשים התימניים שלי ורוצה לחיות רק בישראל, אבל גם מאוד מחוברת לצד האינדיאני ורוצה להידמות ללואיס. הוא מייבא לארץ צמר אלפקה וביגוד מסורתי ובבית אנחנו בעיקר אוכלים אוכל אינדיאני. יש המון כבוד האחד כלפי השני, הרבה שיחות אישיות של אב ובנותיו ובילויים משפחתיים בלי טלפונים והסחות דעת. הרבה מזה הודות לאופי הרגוע של לואיס שאני חולמת לאמץ. לכל מצב יש לו משפט חוכמה שלמד מאימו המנוחה, שהייתה אישה מאוד מיוחדת".
"לפעמים אנשים טועים בו, צועקים עליו או מדברים בבוטות, אבל הוא לעולם לא מרים את הקול. במילה ובמבט הוא מיד מנטרל את הסיטואציה. זו יכולת נדירה שהוא התברך בה לכן לא פלא שהיום הוא מאוד אהוב על ידי המשפחה שלי. הוא ואמא שלי הפכו לחברים טובים. הם עושים תחרות מי אוכל סחוג יותר חריף".
