"אל תפחדו לממש את עצמכן"
ד"ר ענת שמואלי, 42, נשואה ואם לארבעה, מנהלת חדר לידה בבית חולים וולפסון
ד"ר שמואלי, ששימשה כרופאה בכירה במערך חדר הלידות בבית חולים "בילינסון", נבחרה לפני כחודשיים לתפקיד מנהלת חדר הלידה בבית החולים "וולפסון", במכרז שאליו ניגשה.
קראו גם:
בגיל 42 בלבד היא מנהלת את אחד האגפים הגדולים בבית החולים בימים שבהם הוא עובר שינויים משמעותיים לקראת הפיכתו לאגף המספק חדר נפרד לכל יולדת.
"במשך שנים תחום הגינקולוגיה נחשב למאוד גברי ולאחרונה יש עלייה משמעותית בתפקידי הנשים שמתמחות בתחום, וכתוצאה מכך גם במספר המנהלות שמתמנות בתחום", אומרת ד"ר שמואלי. "הגיל אף פעם לא היה פקטור עבורי כי הוא לא משקף את היכולות שלי. אני עושה את עבודתי מתוך יראת קודש והמון מחשבה, ידע וניסיון. חשוב שסטודנטיות לרפואה שבוחרות התמחות לא יחששו לממש את עצמן בגלל שיקולים כמו זוגיות, משפחה, ילדים וכדומה. אסור לפחד לשאוף גבוה רק מעצם היותך אם או אישה שמתכננת משפחה. אל תוותרי על החלומות והשאיפות שלך, כי אפשר לשלב את הכל. אנחנו רואים את זה אצלנו לא פעם, גם עם מתמחות עם ילדים וגם עם זוגות ששניהם מתמחים. נכון שההתמחות היא תקופה מאוד אינטנסיבית ולחוצה. זה דורש קצת יותר גמישות ותמרון, אבל זה בהחלט אפשרי".
למרות הזמן הקצר שלה בתפקיד, ד"ר שמואלי כבר הצליחה להכניס רוח חדשה לאגף: "חשוב לי לקדם מיילדות מתקדמת ומכילה שמתחשבת בצורכי האישה, אך כמובן בראש ובראשונה שומרת על בטיחות היולדת והתינוק. יש המון תהליכים חדשים בעולם שאנחנו חייבים להבין ולקבל, כמו לידות טבעיות, אפס הפרדה במקום של המלווה בזמן הלידה וכדומה. זה חלק מהמעבר לחדרי לידה נפרדים לכל יולדת, האפשרות לתת לכל יולדת את מה שהיא צריכה".
שמלת כלה לכל אישה
שריתה מיה ממרוט, 23, פעילה חברתית, מפתחת תשתיות חבריות, שחקנית ויוצרת מבת ים
כשהיתה בת 16 עברה ממרוט תקיפה מינית חמורה, ומאז היא מנתבת את הקושי לעשייה עבור נשים ונערות במגוון מסגרות שבהן היא מתנדבת.
"זה היה חלק מתהליך ההחלמה שלי והרצון לבחור בחיים", היא מספרת. "בדרך גם גיליתי שיש לי את הכישורים הנכונים, לגייס מתנדבים, לעודד תרומות למי שצריך ולארגן מיזמים. לא רציתי להיות במקום של 'אכלו לי, שתו לי, שכחו ממני' ‑ רציתי ליצור חיים חדשים מתוך מה שעברתי וההתנדבות מילאה את החלל הזה".
בעקבות הקורונה פתחה במסגרת הכשרתה ב"פורום נשים" את מיזם "בואי כלה", שהצליח לסייע גם לכלות ולעוד יוזמות שהגיעו בעקבותיו.
"זה התחיל כמיזם שנועד לסייע לנשים שנפגעו כלכלית עקב הקורונה", מספרת ממרוט. "הגעתי למעצבת שמלות הכלה עדה חפץ, שעקב הסגרים סגרה את העסק שלה בחצרות יפו, במטרה לבנות תוכנית כלכלית. כשנכנסתי אליה לבית ראיתי אינסוף של שמלות כלה, בסלון, בחדרים, במטבח ובכל מקום. היא סיפרה שכל שמלה נתפרה באופן אישי, וזה העלה לי את הרעיון שמאחורי כל שמלה יש אישה. יצרנו תוכנית, ובשיתוף פעולה עם מתנ"ס 'גאולים' והמועצה הדתית פתחנו חלל למכירת שמלות כלה בעלות של 1,000 שקלים. 60 אחוז מההכנסות הועברו למיזמים להעצמת נשים, כי חשוב לנו שכל מיזם יספק תקציב למיזם הבא, ו־40 אחוז לעדה, כדי לאפשר גם לה לקבל בחזרה את היציבות הכלכלית שלה. למיזם הצטרפו מתנדבות נהדרות, לדוגמה קבוצת בנות מתנועת הנוער 'ממריאים', שבאו לנהל את הדיגיטל של העסק, ובסוף מצאו את עצמן מקבלות שיעורים בתחום האופנה מעדה. איכשהו כל מי שמגיע לכאן מרוויח. היתה כלה שבאה לקנות, ואחרי מפגש אחד אני ועדה שמנו לב לסימנים מחשידים. זימנו אותה לעוד פגישה ודאגנו להבהיר לה שאם היא חיה בזוגיות אלימה יש לה המון אפשרויות. אני לא נכנסת למה שקרה איתה, אבל כל פעם מחדש אני מבינה כמה המיזם הזה יכול להעניק לנשים".
הלידה והדיכאון, ההחלמה והסיוע לאחרות
ירדן, 32 מבת ים, נשואה ואם לילד, לקתה בדיכאון לאחר הלידה וכיום מלווה נשים במצב דומה
כל חייה הייתה ירדן בחורה ידידותית, מלאת חיים ופעלתנית, ולכן כשדווקא היא חוותה דיכאון לאחר הלידה, אף אחד בסביבתה לא האמין.
"מאישה מלאת חיים שכולם מכירים כאדם שמח, פתאום מצאתי את עצמי לבד עם תינוק, המון שעות טיפול, בלי שינה ובעיקר בודדה. טיפלתי בתינוק, הנקתי, נפגשתי עם חברות והתנהגתי כרגיל, אבל בפנים משהו קרה, ואז זה גם הקרין על הגוף. סבלתי מכאבים, תחושת נימול, צפצופים באוזניים, קושי בשינה, ואף פוניתי לבית החולים פעמיים. בסופו של דבר איבחנו שזה נפשי ואושפזתי מבחירה".
במקביל לאשפוז היא קיבלה טיפול תרופתי, אך הדבר לא עזר.
"בן זוגי מצא פסיכיאטר אחר. הוא החליט על גישה שונה ‑ יותר כושר, קואוצ'ינג ועבודה עצמית, בשילוב תרופות אחרות, ומשהו התחיל להסתדר.
"במקביל לא הצלחתי לחזור למעגל העבודה. הרגשתי שאני לא מרוכזת וקשה לי להביע את העצמי. החלטתי להצטרף ל'מרכז איתן' בחולון שמטרתו ללוות מתמודדי נפש בהשתלבותם בשוק העבודה. פגשתי שם חונכת שמלווה אותי עד היום ועשתה לי שינוי מדהים בחיים. היום אני עובדת במשאבי אנוש בחברה גדולה ואפילו בהריון שני. ברור שיש חששות שזה יחזור, אבל אני נמצאת במקום אחר, הרבה יותר מודעת לעצמי, לא חוששת לבקש עזרה ומבינה שיש תקופות שאני פורחת ויש תקופות שפחות, החוכמה היא להיות קשובה לעצמך".
השינוי הדרמטי שהכניסה החונכת לחייה עודד אותה לעשות זאת עבור אחרות.
"כשזה קרה לי כולם אמרו: 'תחייכי, תתאפרי, תצאי וזה יעבור. לא הבינו למה אני לא מסוגלת להתעלם מזה. הרי תמיד תפשו ממני מישהי שאפשר ללמוד ממנה, שמצליחה לקדם את הדברים ולג'נגל בין הכל, אבל דווקא כשזה הגיע ללידה שלי משהו לא עבד. תקופה ארוכה חשבתי 'למה זה קרה דווקא לי?', ודווקא רגע ההשלמה עם העובדה שזה קרה לי ‑ סבלתי מדיכאון חמור אחרי לידה ‑ היה הרגע שהתחלתי להחלים. לכן אני באמת מבינה נשים שעוברות את זה וחשוב לי לסייע להן. נשים צריכות לדעת שאסור להן להתבייש ואסור להן לתת לזה להכתים אותן או להגדיר את עתידן".
הניצחון של ויקטוריה
ויקטוריה לופטמן, 39, מתאמת אימוץ באגודת "צער בעלי חיים ישראל", אם לשניים מחולון
לאגודת "צער בעלי חיים" בישראל הגיעה לופטמן כדי לבצע תפקיד פקידותי, אך באגודה זיהו מיד את הפוטנציאל שלה ובימים אלה היא מנהלת את מערך האימוצים, תפקיד מורכב ורגיש בימים שאחרי גל האימוצים הגדול של תחילת הקורונה.
באגודה ובעמותות רבות מדווחים לאחרונה על נטישות רבות של כלבים, לאחר שבתחילת תקופת הקורונה התרחשה פריחה בתחום האימוצים.
"בתחילת השנה היו לנו עשרות כלבים ללא בית", מספרת לופטמן. "כל חודש התווספו עוד, כי אנשים אימצו כלבים מתוך מחשבה שזה צעצוע שישעשע את הילדים בזמן הקורונה. במקביל, כל הזמן מצאתי בתים, ולמעט עשרה כלבים שעדיין איתנו, כולם אומצו באהבה.
"אין יום בלי לנסות למצוא אימוץ. זו עבודה לא קלה כיוון שחייבים לוודא שהמאמצים מבינים את גודל האחריות, מוכנים לזה ולוקחים את הנושא ברצינות ובכבוד הראוי. יש לי אחריות גדולה. כל חיה שאני מוצאת לה בית, אני רואה אותה כחיה שלי".
בימים אלה לופטמן מנסה להביא בעלי חיים מאוקראינה לאחר שחזתה בתמונות של פליטים רבים שמנסים להציל את בעלי החיים שלהם.
"אני מאוזבקיסטן", היא מספרת. "אין לי שם משפחה או חברים, אבל מאוד ריגש אותי לראות שרבים מהאוקראינים לא ויתרו על בעלי החיים שלהם גם כשנאלצו להימלט ויכלו לבחור דברים בודדים למסע.
"אני מנסה ליצור קשר עם פליטים ולעדכן שמי שיש בבעלותו בעל חיים ומצליח להגיע לישראל, יקבל מאיתנו סיוע, וכמובן שנשמח לאמץ את בעל החיים במידת הצורך.
"חשוב לי לעודד אימוצים. לאמץ בעל חיים זה כמו לאמץ עוד נשמה. היא מכניסה הרבה שמחה לבית וכל בעל חיים מגיע עם אישיות משלו. בגלל זה אני מפרסמת כל אחד בנפרד, כי כל אחד מהם הוא באמת עולם ומלואו".
עוד חדשות חולון
