בשיא המחאה החברתית, כיכר המדיטק רעשה מ-1,500 איש. עם הזמן, המספרים ירדו לכ-500, וכיום, נותרו נאמנים לדגל בין 30 ל-50 איש, רובן נשים. הן חולקות את זמנן מדי שבת בין כיכר המדיטק - שהפכה לסמל המאבק החולוני, לבין כיכר בן גוריון, מול ביתו של טל קופרשטיין, אביו של בר החטוף. נוכחותן הקבועה אינה רק מחאה, אלא עדות חיה לכוחה של התמדה ולאחדות סביב כאב משותף.
אולי יעניין אתכם:
"זרקו עלינו ביצים"
אפרת אולברג גרטל, בת 54, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת בשכונת קריית רבין. עורכת דין בעמותת "אלון ואלה" הפועלת לחיבורים בין גופים עם מטרות התנדבות. "אני המובילה בחולון של 'בנות אלטרנטיבה' כבר שנתיים", היא מספרת בקולה הכריזמטי: "הייתי בין המובילות של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אבל מטה החטופים מבקש לעשות הפרדה מוחלטת בין מחאת המשפחות לבין המחאה הפוליטית – שכרגע בהקפאה".
המספרים אולי יורדים, אבל רוחן של הנשים לא נשברת. "ב-99% מהשבועות יש עצרת תמיכה, למרות שאנשים הולכים ומתמעטים", מודה אפרת. "מדי פעם אנחנו עורכות צעדות, או מקימות דוכן תרומה למטה, אבל בפועל אנחנו שם – באופן קבוע. זו הנוכחות, ההתמדה, שמחזיקה אותנו".
את מרגישה שהמחאה שלכן עוזרת?
"אני יודעת שזה לא עוזר, אבל אני נמשכת לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. אני מסכימה שצריך לעשות מחאה וקול תרועה. יאיר גולן אמר לאחרונה ש'מחאה צריך לעשות כשאתה חושב שלא שומעים אותך למעלה, אבל במקרה הזה שומעים אותך למעלה - אבל פשוט לא אכפת להם'. אני מאמינה שאי אפשר לשבת בבית על הספה ולצקצק. צריך לעשות מעשה, ובעיקר – אי אפשר להשאיר את משפחות החטופים לבד. אנחנו נמצאות יחד עם טל קופרשטיין – כדי שלא יישאר לבד בבית ויחכה לבר. אני לא יוצאת לרחוב כי אני חושבת שהממשלה תקשיב לי, אלא כדי שהילדים שלי ובהמשך גם הנכדים ישאלו יום אחד מה עשיתי – אוכל לענות להם, אולי לא עזרתי, אבל לפחות ניסיתי".
הבחירה בחולון, עיר שלעיתים נחשבת למורכבת יותר פוליטית, היא מכוונת, אומרת אפרת: "זה הרבה יותר קל לנסוע לתל אביב, פשוט צועדים עם ההמון, נכנסים לבועה, זה פשוט וממלא", מסבירה אפרת. "אבל אנחנו מתגוררות בעיר שהקולות שלנו לא שגרתיים. יש פה הרבה מתנגדים, ולכן זה הרבה יותר חשוב".
"אין שבוע שאין התנגדות", היא מעידה. "צועקים עלינו 'רק ביבי', המשטרה אמנם שומרת עלינו, אבל כשהיו צעדות זרקו עלינו ביצים. היו גם שני מקרים שריססו עליי גז פלפל מאופנוע נוסע. לפני כמה שבועות, עברו לידינו צעירים שצעקו עלינו שאנחנו גרועות יותר מהחמאס. אבל זה רק מחזק, ואנו נמשיך עד שהחטופים יחזרו. אין לי אפילו אופציה לחשוב על תרחיש אחר – אנחנו נהיה שם".
"לפעמים זה מייאש"
עדי רובינשטיין, בת 47, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בשכונת ח-300 ועובדת כמנהלת מוצר בחברת פיתוח. עדי היא פעילה בולטת במטה משפחות החטופים בחולון ובעוד קבוצות אקטיביסטיות, בפרט בונות אלטרנטיבה: "לא צריך לחבר את נושא החטופים לפוליטיקה", היא אומרת. "חיי אדם זה לא ימין ושמאל – זה חשוב לכולם. אנו רואים את אותם פרצופים במחאות, כי אלו אנשים שאקטיביזם טבוע באופיים, רוצים להביע את דעותיהם ולעשות מעשה. קשה לשבת בבית כשרואים דברים בטלוויזיה שאנו לא מסכימים להם".
הבחירה להפגין דווקא בחולון משמעותית עבורך?
"היו לנו התלבטויות לגבי זה, בעיקר שהיו שני חטופים מחולון: אגם ברגר – התצפיתנית ששבה אלינו לפני חצי שנה, ובר קופרשטיין שעדיין חטוף. וכן, חשוב להעלות את המודעות בחולון. אף שצועקים עלינו קריאות גנאי, וזה קורה כמעט בכל הפגנה, יש גם קריאות שמחה ועידוד".
מייאש להמשיך להפגין כל כך הרבה זמן?
"לפעמים זה מייאש. מרגיש שאנשים למעלה לא מושפעים מהאנשים ברחוב. אבל מעצם היציאה מהבית אנו עושים משהו, ולא רק מזפזפים מול החדשות. יש פה שמירה על הגחלת, ואנו מנסים לגייס עוד שחושבים כמונו: אני בטוחה שכולם מסכימים שצריך להשיב את החטופים, ובין השאר שחיילים חייבים להפסיק להיהרג".
הילה כורם כהן, בת 50, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת בשכונת הקונגרס ומשמשת כסמנכ"לית כספים בחברת הייטק. היא משתתפת בעצרות למעלה משנתיים: "אני לא קוראת לזה הפגנה, אלא עצרת תמיכה", היא מדגישה. "וכל אחת מביאה משהו לארגון הזה: אחת מתאמת עם המשטרה, אחת כותבת את הגרפיקה בקבוצות, אני מביאה את ההגברה".
מדוע חולון ולא קפלן?
"בעיניי להיות בקפלן זה להיות עם המשוכנעים. בחולון זה להיות עם טל קופרשטיין, ולפני כן גם עם משפחת אגם ברגר. זה מאוד חשוב לנו, וטל מצטרף אלינו. לי חשוב שנהיה בחולון, יראו אותנו ולהעלות כאן את המודעות".
מה הקשר ביניכן הנשים מלבד המחאות?
"אנחנו מאוד מגובשות – וכל אחת ותפקידה. אני אף פעם לא הייתי אדם שמפגין, הייתי אדם שתמיד עסוק, וכאן זה גם נותן לנו תמיכה רגשית. הרי כל המצב מאוד עצוב ומתסכל. מה שמוביל אותי, זה שכל עוד משפחות החטופים צריכות אותנו – אז אנחנו שם. חוץ מלהצביע בקלפי, איך אני יכולה להגיד מה אני רוצה? מבחינתי, זה הכי חשוב, זה מה שצריכים לעשות כרגע. קודם כל החטופים, אחרי שנסיים עם החטופים, נתפנה לטפל גם בדברים אחרים".
הנשים הללו, אפרת, עדי, הילה, ורבות אחרות, הן הלב הפועם של מחאת החטופים בחולון. הן לא רק מפגינות, הן משמשות כעוגן של תקווה, כקול איתן שמסרב להיעלם. נוכחותן הקבועה, אל מול כל הקשיים וההתנגדויות, הן תזכורת כואבת וחשובה לכך שמאות משפחות בישראל עדיין חיות בסיוט בלתי נתפס. הן שם, מוצאי שבת אחר מוצאי שבת, לא כי הן מאמינות בשינוי מיידי, אלא כי הן מאמינות בעצם המעשה, בעצם הנוכחות, ובעיקר – בכך שאסור להפקיר את משפחות החטופים לבדן. וכפי שהן מצהירות, קולן יישמע למרחקים עד שבר, ואחרון החטופים, ישובו הביתה.
