מדובר באחד הסכסוכים הארוכים והשקטים, שמתוך רגישות רבה לא מרבים לדבר עליו. המפץ הגדול התרחש בשנת 1991, אז החליטו ארגון יד לבנים וארגון אלמנות ויתומי צה"ל להפריד כוחות, אך בזמן ששני הארגונים הצליחו לקיים סינרגיה מסוימת, בחולון המאבק בין הצדדים מעולם לא שכך והשנה הוא קיבל תפנית לרעה.
1 צפייה בגלריה
רבקה ברוך ובית יד לבנים. בארגון האלמנות והיתומים נאבקים על מבנה
(צילומים: פרטי, קובי קואנקס)
קראו גם >>
"תמיד הרגשנו אפילו פחות מאורחות", אומרת השבוע נציגת הארגון בחולון, רבקה ברוך, שבעלה אלברט נהרג במלחמת יום הכיפורים. "זה מאבק ישן, תמיד יש מחלוקת בין הצדדים, כל צד רואה את הכאב שלו, האחים וההורים מול האלמנות והיתומים.
"אבל לצערי אנחנו אלו שתמיד מפסידות, אף אחד לא חושב על הקושי שלנו, האתגר להתפרנס והמשפחה שצריך לגדל ללא אב. אנחנו כל הזמן צריכות לרדוף אחרי ההכרה, איפה האלמנות? איפה היתומים? זה לא נעים להיאבק על הכרה בשכול שלנו. אין לאף אחד בלעדיות על חללי צה"ל".
בשנים האחרונות קיבלו הסניפים המקומיים של הארגונים תקציבים נפרדים, זאת לאחר שחברות בארגון אלמנות ויתומי צה"ל טענו כי הן אינן מקבלות את המקום הראוי במפעל ההנצחה.
נכון להיום יש לכן קשר לארגון יד לבנים בחולון?
"בבית יד לבנים בחולון מאפשרים לנו להשתמש בחדר אבל זה ממש לא זה, כי הרגשנו כמו אורחות לא רצויות. כשהיתה הכנסת ספר תורה לא הזמינו אותנו, כשמדובר בתקציבים אנחנו מקבלות בנפרד, הם לא פותחים את החוגים שלהם עבורנו ולכן החלטנו להיפרד. מאז אנחנו מקבלות תקציב נפרד. לאחרונה יש היענות מצידם שנחזור לאחד פעילות, אני מניחה שזה קשור לעניין התקציבים, אבל אין לנו רצון כזה. הם אנשים נחמדים אבל רואים בנו גורם זר. אנחנו מתנהלים בנפרד ועדיף ככה. אם הם לא רוצים להנציח את הבעלים והאבות שלנו, אז אין סיבה שיצפו שאנחנו נתכופף".
לאיזו מטרה אתן רוצות סניף משלכן?
"רובנו נשים מבוגרות, אם אנחנו רוצות להיפגש זה תמיד בפארק או שאנחנו מקבלות איזה חדר זמני. אין לנו מקום קבוע משלנו. תראי בעמותות אחרות, לכל אחד יש משרד. מה כבר ביקשנו? חדר קבוע לעשות בו הנצחה? לארגן בו סלי מזון? יש הרבה תחומים שמעניינים את האלמנות אבל אפילו חוג אני לא יכולה לקיים כי אין לי מקום להזמין אליו מרצה באופן קבוע. דווקא עכשיו בימי הקורונה הייתי מצפה שיתייחסו אלינו אחרת, טוב יותר, שיזכרו שרובנו בקבוצת סיכון ומנסות ככל האפשר להימנע מסיבובים בחוץ. תחשבי מה זה בית עבור נשים מבוגרות שרק רוצות להיות יחד".
נושאות לבד את המעמסה
לאה גרינברג מחולון, ששכלה את בעלה צבי בעת שירותו בצה"ל בשנת 1974, מספרת אף היא על תחושת הניכור שחשות חברות ארגון האלמנות והיתומים: "להרשות לנו להשתתף במסיבה או טקס כזה או אחר זה לא פתרון. יש להם הרבה חוגים וקורסים שאנחנו רוצות להשתתף בהם. בכל טקס אף אחד בכלל לא טורח להזכיר אותנו, אלא רק הורים ואחים. אי־אפשר להשוות כאב אבל אחים יותר חשובים מילדים? הילדים שלי היו קטנים כשבעלי נפטר. המאבק היה אמיתי אבל הלגיטימציה לכאב שייכת רק לצד אחד".
תסבירי.
"אומרים לאלמנות 'תתחתנו שוב', אבל לא מבינים את המורכבות. באופן אישי מעולם לא נישאתי שנית, יצאתי לעבוד כדי לפרנס את ילדיי ועד היום אני מלווה אותם לבד. יש לי נכד נשוי ובכל חגיגה אני לבד. כמובן שמשרד הביטחון מכיר בנו, אך את המעמסה אנחנו נושאות לבדנו. ליבי עם כל מי שאיבד את היקר לו, הורים ואחים, שאף אחד לא יתמודד עם זה, אבל מעבר לזה היתומים לא פחות חשובים. אלו ילדים שגדלים בלי אב ואנשים שוכחים כמה זה קשה".
העירייה: "לא נכנסים לוויכוח בין הצדדים"
בימים אלו, כאמור, מנהלות חברות ארגון אלמנות ויתומי צה"ל את הפעילות בחדר במתנ"ס שהקצתה להן העירייה, הן מתנדבות בבסיסי צה"ל, מארגנות פעילות ליתומים ומתנות לחגים ואירועים מיוחדים ומעידות על עצמן כי הפעילות מסייעת.
לצד הטענות נגד המבנה, טוענות חברות הארגון לקיפוח תקציבי. אך השבוע, לאחר עיכוב, אושרה להן התמיכה.
מעיריית חולון נמסר בתגובה: "השבוע אושרה תמיכה לשנת 2020 לארגון אלמנות ויתומי צה"ל, והכסף יועבר בקרוב. למרות שיד לבנים הוגדר בתבחיני התמיכות לפני שנים רבות כארגון יחיד הדואג להנצחת חללי מערכות ישראל ולהנחלת מורשתם, החליטה העירייה שלא להיכנס לוויכוח מי מייצג את הנצחת חללי מערכות ישראל ולכן העירייה מעבירה תמיכה גם לארגון יד לבנים וגם לארגון אלמנות צה"ל".
