מארק פרץ מראשון לציון עשה כמעט מה שכל אב היה עושה כשבתו מדווחת לו שהיא בסכנה. בתו, מאיה פרץ, בת 20 חגגה במסיבת הטבע ברעים את השחרור שלה. כשהחלו האזעקות מארק לא חשב פעמיים, הניע את האוטו ויצא מביתם בראשון לציון תוך שהוא אומר לה: "אני בא לקחת אותך".
בהמשך כשמאיה נקלעה לקרבות הירי של המחבלים היא התחננה אליו שיעשה פרסה ויחזור, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. בסופו של דבר מאיה ניצלה ואחרי שבוע שהיה בגדר נעדר, קיבלה ביום שישי שעבר המשפחה את הבשורה הנוראה שמארק נרצח. בראיון כואב מספרת הבת מאיה על רגעי האימה באותה שבת ארורה ועל הסוף הטרגי של אביה.
רגעי האימה - "הם נעמדו מולנו ופשוט ירו"
זו לא הפעם הראשונה של מאיה במסיבות מהסוג הזה. כמי שנמנית על סצינת מסיבות הטבע בארץ היא הכירה את הנוהל, הקפידה לשמור על עצמה וגם עידכנה את המשפחה מראש. "רכשתי כרטיס שבועיים מראש, ההורים תמיד דואגים, אבל רק שעה לפני, מקבלים מיקום וכשראיתי שזה רק שעה מהבית לא דאגתי.
"זה מקום שאת מגיעה אליו ואף אחד לא שופט או מטריד אותך, כולם באים נטו ליהנות. יש לי המון חברים מבית הספר ומהצבא שאני פוגשת בכל מסיבה, יש שם אווירה משפחתית, כולם מכירים את כולם".
כשהאזעקה הראשונה נשמעה מאיה לא התרגשה, אך אביה מארק (51), סמנכ"ל ברשת סופרים, כבר הניע את הרכב. "הוא התקשר ואמר שהוא בא לקחת אותי. אמרתי לו שזו רק אזעקה ואין צורך, אבל הוא התעקש. בדיעבד לאורך כל השעות בהן ברחתי ניסיתי לשכנע אותו שיחזור חזרה, התחננתי אליו שלא יבוא, גם כשהבנו שיש ירי אמרתי לו לא לבוא לכאן, הוא לא ויתר ועשה הכל כדי להציל אותי".
קראו גם:
כמו רוב המבלים במסיבה, גם פרץ וחבריה ניסו לצאת מהאזור עם רכב כשהם מבינים שחייהם בסכנה. "הייתי עם מלא חברות וראינו שלכיוון צפון הכל חסום, אז ניסינו לנסוע לכיוון דרום כשפתאום החלו יריות. מול הפרצוף שלנו נעמדו אנשים עם נשק ביד ופשוט ירו לכל כיוון. כולם יצאו מהרכבים והתחילו לרוץ. ניסינו לחזור לשטח המסיבה, אבל היו שם עשרות מחבלים, אז רצנו לשדות. היינו מאות אנשים, ולמרות שראיתי את המחבלים בעיניים שלי, רצתי ולא באמת קלטתי שזה קורה לי. הייתי בהמון מסיבות בעוטף עזה, בחיים לא דמיינתי שדבר כזה יכול לקרות".
פרץ שבעבר עברה הכשרה בעוטף עזה הכירה את השטח והחלה להתקדם לכיוון אופקים. "אני לוחמת בלביא הבקעה, אני מכירה את השטח אבל כדי לחמוק רצנו לכל כיוון, ולא רק אני, הרבה ממי שבילה איתי שם הוא לוחם בצבא. אבל לא משנה לאן רצנו מכל צד עמדו אנשים, כמו דמויות שחורות וירו עלינו. זה מרחק של בערך תשעה קילומטר אבל בפועל רצנו 14-13 קילומטר כי כל הזמן ניסינו לחזור אחורה או לשנות כיוון. אם היום תבקשי ממני לרוץ אני מתעלפת אחרי שלושה קילומטר, יותר מזה, כולנו היינו אחרי לילה ללא שינה שבו רקדנו והסתובבנו מלא, אבל באותו רגע את עושה הכל, אין לך אופציה לעצור.
"הרגשתי שעוד רגע אני חוטפת מכת חום ומתעלפת כי לא היה לנו מים והיה חם וגם לא ידענו לאן בדיוק לברוח כי בכל פנייה נתקלנו בירי. לצדי כל הזמן נפלו אנשים, חברים שהכרתי מהמסיבות לא שרדו. תוך כדי עידכנתי את אבא שלי מה קורה, שלחתי לו נקודות ציון והסברתי לו מה המצב. בשמונה וחצי היתה השיחה האחרונה שלנו. להערכתי הוא היה במרחק של 10 דקות ממני, הוא כמעט הגיע אליי אבל אז נותק הקשר וכבר לא הצלחתי לתפוס אותו. הוא היה כל כך קרוב אליי ופתאום כבר לא ענה לטלפון, אז עידכנתי את המשפחה".
החילוץ - "התחננתי שימצאו את אבא"
מאיה וחבריה הגיעו לחממות סמוכות לאופקים ושם פגשו ישראלי עם טנדר. הוא העמיס אותם ועוד עשרות נמלטים ולוקח אותם לתחנת המשטרה באופקים, אבל גם לשם הדרך רצופת סיכון. "תחנת המשטרה היתה מלאה בגופות ופצועים, רובם חיילים ושוטרים. ראיתי כמה גופות בחיי, אבל כולם היו מחבלים וזה לא משהו שהזיז לי, שם אלו היו אנשים שלנו".
"בתחנה כל הזמן שמעתי יריות, צעקות בערבית ובלגן. בשלב הזה כבר עברו שעות מהשיחה האחרונה שלי עם אבא, בתחנה אני מאבדת את זה, מתחננת שיעזרו לי כי אבא שלי לא עונה והאזור מלא מחבלים. הם אומרים לי שיש יותר מדי בלגן בחוץ ובמצב כזה אי אפשר להתמקד באדם אחד כי חייבים להתמודד עם המצב כולו. הם ניסו להרגיע אותי ולקחו פרטים, אבל אני מבינה שאבא בסכנה. בינתיים חברה יצרה קשר עם אבא שלה, למרות ששמע מה קרה לאבא שלי הוא יצא לדרך ואסף את שתינו חזרה הביתה".
הבשורה הקשה - "קיוויתי שהוא חטוף"
אבל הסיוט של פרץ רחוק מלהסתיים. "אני מגיעה חזרה לראשון לציון בשעה 16:00 ובבית הוריי אנחנו פותחים חמ"ל. במשך שבוע מתראיינים לכל מקום, מעבירים מידע, מנסים לאתר את אבא בכל הסרטונים שהופצו. בשום שלב לא פנו אלינו, לא הצבא, לא המדינה, אף אחד לא בא לומר לנו מה קורה, התמודדנו עם הכל לבד".
האמנתם שהוא יחזור?
"חשבתי שאבא מתחבא. אבא שלי הוא לא סתם אדם, הוא קרימינל, גובה 1.90, אדם חזק, בעבר היה לוחם בדוכיפת בימים שהיחידה היתה חלק מסיירת מטכ"ל, לא רק שהיה לו את היכולת והניסיון לשרוד במקום כזה אלא גם את האופי, הוא בן אדם שכל חייו טיפל במשפחתו, באמא שלו, באחים שלו וגם בבני דודים שלי. כל מי שיש לו בעיה קודם כל מתקשר לאבא שלי כי הוא אדם שיודע לפתור כל דבר. אני לא סתם אומרת את זה, הוא לא סתם יצא באותו בוקר להציל אותי, זה מי שהוא, בן אדם שמציל את כל מי שסביבו.
"ביום חמישי בערב הגיעו מהצבא והודיעו שמצאו אותו ללא רוח חיים. ברור שרציתי לשמוע שהוא חטוף ולא נהרג, אבל גם הבנתי שזה אנוכי מצדי. אני לא יודעת מה החטופים עוברים שם, אני רק יודעת שהאבא היפה והחזק שלי לא היה חוזר משם אותו בן אדם ועבורו קיוותי שהוא לא נחטף. עד עכשיו לא קיבלנו מידע היכן אותרה גופתו, אנחנו כן יודעים שזה קרה יחסית מוקדם ושירו בו רק שתי יריות. אנחנו מעריכים שהם היו ממש בהתחלה וממש צמאים לדם, לכן הם לא התעכבו, ירו בו ונסעו. מאוד חששתי שימצאו גופה מושחתת, אנשים נשרפו, הוציאו להם איברים והתעללו בהם, והנחמה היחידה שלי זה שאבא שלי נותר שלם והוא נח כאן בבית העלמין ראשון לציון, ואנחנו לא צריכים להתחיל לדמיין איפה הוא או מה עוללו לו. אני מבינה שהיה יכול להיות יותר גרוע".
החיים השתנו - "אבא תמיד דאג לנו"
בשבועיים האחרונים, מלבד הבשורה הקשה על אביה, מאיה מתמודדת עם אובדן של מכרים נוספים. "שירתתי בצבא עם שיר ג'ורג'י מראשון לציון שנרצחה, למדתי עם בת דודה של עדן בן רובי וגם הכרתי אותה דרך אחי, במסיבות האלו כולם מכירים את כולם אז רבים מהנרצחים, הנעדרים וגם החטופים הם אנשים שהכרתי לאורך חיי והם כבר לא כאן".
לפרץ חשוב שכולם ידעו שאבא שלה לא היה רק מיתוס, גיבור שהקריב את חייו כדי להציל את בתו הקטנה, הוא היה גם אבא, בן זוג ואדם מעורר השראה.
"אבא היה איש מגונן, הוא ואמא שלי נירית, עטפו אותנו כל חיינו. אחי גלעד (26) היה מ"פ בכפיר ואחי תומר (21) תומך לחימה בגדוד לוחמי המעברים, ואבא תמיד דאג לשלושתנו, לא היה רגע שהיינו חוזרים לבית ריק, הוא ואמא תמיד חיכו לנו. היינו פונים אליו בכל בעיה וקושי.
עבור אבא, אמא שלי היתה האישה הכי יפה בעולם, ממש שלמות הבריאה. לפעמים הוא היה מתקשר סתם כדי לבקש ממני שאשלח לו תמונה שלה. הוא היה האהבה הראשונה והיחידה שלה, הם היו זוג משמיים, זוג שאומרים עליו שהוא 'דבק' כי הם תמיד יחד. יום אחרי הלוויה הם היו אמורים לטוס יחד לחופשה בחו"ל.
"מאז המקרה מאוד קשה לאמא, כולנו מחבקים אותה ואני ישנה איתה. הוא היה כל חייה. אבא היה חובב קולנוע, סרטים על גיבורי על ומלחמות וגם סרטי שואה, הוא היה חכם מאוד וידע את ההיסטוריה של כל העולם. הוא תמיד אמר לי שקיבלתי מתנה, את השכל שלי, רצה שאלמד ושכנע אותי להירשם לפסיכומטרי. אני לא יודעת מה אעשה עם עצמי, אבל את החלום של אבא שלי שאלמד, אני בטוח אגשים".
