בין השמות הרבים מאוד של הנרצחים שמתפרסמים בימים אלה, קורבנות פסטיבל המוזיקה "נובה" בדרום וביישובי עוטף עזה, נמצא גם נאור לוי ז"ל, תקליטן מוכר ברחבי העולם, המוכר גם בשם הבמה DJ AudioPhiller. לוי הגיע לפסטיבל המוזיקה נובה במסגרת עבודתו, שם תקלט כמה סטים. משפחתו חיפשה אותו במשך ימים ארוכים, וקיוותה בכל מאודה לבשורה טובה, אולם ביום חמישי שעבר התבשרה על הטרגדיה. נאור היה בן 24 בלבד במותו.
הפריחה בתיכון
אמו של נאור, לבנת רגב־לוי, ילידת בת ים, מתגוררת בשנים האחרונות בחולון. "נאור היה בן הזקונים שלי", היא מספרת. "יש לו שני אחים בוגרים: סתיו (29) ואדר (25). נאור מאוד אהב את החופש והמוזיקה שלו – זה היה הדבר הכי חשוב לו בחיים. הוא היה אדם מאוד מצחיק, קונדסון נבון, עם עיניים שמרגישות ורואות הכל. בתור ילד הוא היה מאוד מורכב, והיו הרבה דברים שלא עניינו אותו, ולכן הוא לא הסתגל במערכות. תחילה קראו לו 'הילד הרע', אבל אחרי זה הוא אובחן עם בעיות קשב וריכוז. הוא עבר כמה בתי ספר יסודיים וחטיבה – הם לא הצליחו להסתדר איתו. בסופו של דבר הוא הגיע לתיכון ושם הכל התחיל להשתנות לטובה".
קראו גם:
נאור התקבל לתיכון עירוני י"א בתל אביב, ושם המורים הקשיבו לו לצרכים שלו, מספרת אימו. "הוא, יחד איתם, הבינו שהוא נמשך למוזיקה, וזה גם נתן לו קצב. אני קוראת לזה שהם הבינו שהבעיות שלו זה לא קשב וריכוז, אלא 'קצב וריקוד'. הוא המשיך להתפתח ולהתעצב, והרבה בזכות בית הספר הצליח לסיים בגרות מלאה, עם שבע יחידות בעיצוב, ואפילו כתב עבודת גמר על אלימות במגרשי כדורגל, שמאוד אקטואלית למצבנו כיום".
המאבק על השירות
מיד לקראת סיום הבגרות, נאור רצה להתגייס, אולם יום אחד נסע על האופנוע, ושוטר אמר לו לעצור בצד. נאור החנה, ואז השוטר מצא אצלו מריחואנה. בעקבות כך, נפתח לנאור תיק פלילי במשטרה. מאחר שהצבא לא מגייס צעירים עם תיק פלילי, נאור קיבל פטור מהצבא.
"לא רציתי להראות לו את מכתב הפטור", אומרת האם לבנת. "הוא מאוד רצה לעשות צבא, והרגיש שהוא צריך לעשות את זה. אבל החברה דחתה אותו כל כך הרבה פעמים בחייו, בתי ספר בעבר ומסגרות אחרות. לא רציתי שזה יקרה לו שוב, ולכן לא סיפרתי לו, אבל לא ויתרתי".
לבנת קבעה עם מפקדת הבקו"ם בתל השומר, סא"ל א', ובזמן שנאור המתין בחוץ, היא נכנסה והתחננה בדמעות שיגייסו את בנה: "אמרתי לה, אל תתני לו להיות שונה מאחים שלו או בני דודיו - כולם קצינים וחיילים, אני לא רוצה שהוא יחווה עוד כשלונות. מפקדת הבסיס הכניסה אותו לחדר, ושאלה אותו אם הוא מסוגל להתגייס - ונאור אמר לה שכן. אז היא שאלה אותו אם הוא מוכן לשהות שלושה חודשים לפני בבסיס חוות השומר, והוא הסכים. אני רוצה להגיד לה תודה, כי רק בזכותה הוא התגייס".
המסיבה האחרונה
נאור שירת שירות מלא בצה"ל, שם שימש כשומר מתקנים שבוע-שבוע. "הוא ניצל את הזמן כדי ללמוד מוזיקה, הוא התחיל לנגן מהטיקטוק, לקנות ציוד תקלוט", אומרת האם. "גם אני סייעתי לו וקניתי לו כל מה שהוא צריך: פלטה, מחשב, אוזניות ועוד. לאט לאט נאור התמקצע באמנות התקלוט ובנה לעצמו שם. הוא התמחה במוזיקת טראנס בסגנון שנות השמונים, הפונה לקהל מבוגר יותר, ועם השחרור כבר יצר לעצמו שם עולמי וניצח על מסיבות במועדונים, ואף תקלט בפורטוגל וספרד, והיו לו עוד אירועים שמילאו לו את הלו"ז לשנה קדימה".
מה בעצם קרה בזמן המסיבה בדרום?
"הוא קיבל את ההזמנה למסיבה ביום שישי האחרון, והוא הלך לרקוד, ולא התכוון לנגן הפעם. יכול להיות שהוא תקלט, אני לא יודעת בדיוק. בשעה 6:30 התחילו הטילים, ואז הוא רץ לרכב עם ידידה שלו. כמה דקות אחרי הוא מתקשר אליי: 'אמא, ירו בי'. בהתחלה הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי, כי הוא מלא הומור כל הזמן, והמשיך 'ראיתי אנשים עם בנדנות אדומות, ריסקו לי את היד', ורק אז התעשתתי".
"אמרתי לו – נאורי, מה קורה? הוא התחיל להגיד לי שהוא אוהב אותי, ואז הוא אומר לי – 'סליחה סליחה סליחה'. אולי הוא התכוון לבקש סליחה על הטעויות שעשה בחיים שלו. הוא אמר לי שהוא תמיד ישמור עלינו, אמר שמע ישראל, ואמר שהוא לא מרגיש את הרגליים".
"אני מתחילה להבין שהוא מתחיל לגמור, ואני לא אראה את הילד שלי יותר לעולם. אמרתי לו לנשום, ושיחשוב על מוזיקה, איזו שהוא רוצה, כי מוזיקה מרגיעה אותו. עשרים דקות דיברנו, ואמרתי לו 'תנשום, מוזיקה, תנשום, מוזיקה'. אחרי זה ראיתי שהשיחה נמשכה 38 דקות, שבהן אני מרגיעה אותו, תוך שאני מקווה שיגיע אמבולנס, שמעולם לא הגיע. המשפט האחרון שלו היה: 'אמא, טלפני את למשטרה', ואני יודעת שנאור אף פעם לא מבקש ממני עזרה, אלא אם זה ממש ממש מצב חירום. הבנתי שזה אכן כך, ואמרתי לו בסדר. טלפנתי למשטרה, והם לא ענו. ניסיתי שוב, ולא ענו. אז חזרתי שוב לנאור וגם הוא לא ענה לי יותר".
ממתקים בלוויה
לפי המידע שהגיע למשפחה, נאור היה עם ידידתו ברכב, ותוך כדי מנוסה ירו בהם כשנסעו בכביש. הבחורה שהייתה איתו נפצעה ברגליים, נאור נורה בכמה מקומות. הבחורה ישבה לצידו ברכב משעה 6:30 ועד שעה 13:00. היא לא רצתה לעזוב אותו. רק לקראת אותה שעה הגיעו חיילים ופינו אותה במצב קשה לבית החולים. כששאלה 'מה עם נאור', ענו לה: 'אותו נפנה אחר כך'. כאמור, לקחו עוד שישה ימים שרק לאחריהם נאור זוהה וההודעה נמסרה למשפחתו.
לבנת: "אני לא רוצה לשמוע ממי שהייתה איתו את הפרטים המדויקים מה קרה בשעות האחרונות שלו. קשה לי. מבחינתי סיימתי, אחרי שהפסקתי לשוחח איתו בטלפון. זה כבר לא שייך אליי, זה לא ישנה לי דבר איתו".
מה הוא משאיר איתך?
"הזמינו אותו לתקלט בפסטיבלים הגדולים בעולם - זו הנחמה שלי. הוא הצליח להעפיל לבד ובזכות עצמו לצמרת הדי.ג'יים המפורסמים בעולם, והיום כל התקליטנים בעולם רוצים להנציח אותו. הוא כבר הרגיש הצלחה ואהבה, הוא הצליח לסיים תיכון, בגרות, צבא והצליח מאוד במקום העבודה. הבוס שלו, בעל חברת ההפקה שתיקלט, שהיה כמו אבא שלו – הוא זה שתורם לי את כל השבעה. בכל מקום שהלך הוא היה האור, הוא חווה את כל האהבה, ומנחם אותי שהוא מוצלח".
הלוויה הייתה יוצאת דופן
"גם השבעה וגם הלוויה יוצאי דופן. המוזיקה היא אהבת חייו, ולכן פרשתי מחצלות והבאתי ממתקים. אני רוצה שיזכרו את נאור כמו מי שהיה, וכך באים חברים שלו ללוויה ולשבעה ומנגנים. שמתי לו סוכריות על הקבר – כמו שהוא אהב, ולא אבנים. הוא היה אוהד הפועל. עשיתי לו הספד, וביקשתי מכולם למחוא לו כפיים מעל הקבר. היו 1,000 איש בלוויה – כל אוהדי הפועל, כל חובבי מוזיקת הטראנס בארץ, חילקתי לכולם פרחים, ושרו לו מעל הקבר וניגנו מוזיקת טראנס".
אני מבין ממך שנאור לא אהב שאת בוכה?
"עבורי, וגם עבור שני האחים של נאור – אני מחדירה בהם את שמחת החיים של נאור, שנאור לא סובל עכשיו. הוא כל הזמן פה והוא מנגן, ואם יש גן עדן, אז הוא מנגן שם. מבחינתי הוא מנגן כל הזמן ומשאיר אותי שפויה. אני מתנחמת בזה שלא תפסו אותו מחבלים, שהוא לא קשור, אין לו פחד בעיניים ולא מתעללים בו. זה מה שמנחם אותי. אם יש משהו שהוא שנא זה לראות אותי בוכה, ואני לא אעשה את זה, רק בשביל נאור. אבל בלילה בלילה, כשאף אחד לא רואה, הכרית שלי רטובה".
