מסע של כוח. גבי נמירובסקי, בן 23 מחולון, היה צעיר רגיל, שעד לפני חודשיים ניהל את סניף לנדוור באזור התעשייה בעיר. בוקר שגרתי אחד הוא התעורר עם כאבי שרירים וגילה שהוא מתקשה ללכת. כאשר המצב הלך והחריף התברר מה באמת קרה לו. כעת הוא בתהליך שיקום במדיקל סנטר בבת ים.
מחלה נדירה שהופיעה פתאום
"לפני חודשיים, התעוררתי בבוקר והרגשתי שכל השרירים שלי תפוסים. לא הצלחתי ללכת בקלות, וזה נראה רק יותר גרוע", מספר נמירובסקי. "זה המשיך יום אחרי יום, והחלטתי לעבור סדרת בדיקות. הייתי בטוח שהבעיה היא איזה בלט דיסק שהיה לי פעם".
מה גילו בבדיקות?
"אחרי חודש של בדיקות – מכל סוג שרק אפשר, הנוירולוגית סיפרה לי שאובחנתי עם גיליאן ברה - מחלה אוטואימונית, שנגרמת באופן ויראלי. התסמונת פוגעת במערכת העצבים, וגורמת לבעיות בגפיים - ברגליים ובידיים".
האבחון שיבש את כל התוכניות שלו. "אחרי כמה שנים בניהול הלנדוור, היו לי תוכניות לפתוח עסק עצמאי בחולון – ופתאום כל התוכניות קפאו. ההורים שלי, שהיו רגילים לבן בכור עצמאי, שמתמודד לבד, קיבלו את המצב בהלם, מה שנקרא 'כאפה' קשה. הם לא רגילים שאני משתף, ופתאום הבינו שהמצב חמור ושכל יום יקר. הם התגייסו לעזור לי והיו איתי כל הזמן עד לשיקום".
קראו גם:
"הרגשתי שאיבדתי את עצמי"
הוא אושפז במרכז הרפואי 'תל השומר' במשך שבועיים וחצי, וקיבל טיפולי סינון דם להוצאת הנוגדנים ממערכת הדם.
"אחרי הטיפולים, לא היה אמור להישאר כלום בגוף, והמערכת השרירים והעצבים הייתה אמורה לחזור לתפקד כרגיל. למזלי, קיבלתי את הסוג הקל ביותר של גיליאן ברה - שפוגע רק ברגליים. אבל עדיין הייתי חייב לעבור שיקום. היה לי קשה מאוד. כל הזמן חשבתי איך בגיל 23, במקום לפתוח עסק חדש אני מרותק לבית חולים. הרגשתי שאיבדתי את עצמי ואת השליטה בחיי, אם כי חברים ובני המשפחה תמכו בי ואמרו לי שיהיה בסדר ושאני אעבור את זה", הוא מספר.
מה היה השלב הבא?
"התחלתי את השיקום בכיסא גלגלים בבית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר בבת ים, כשהצלחתי לצעוד רק שני צעדים על קביים. עכשיו אני משתמש בקביים ולפעמים אפילו מצליח ללכת בלעדיהם. בבית החולים, לא יכולתי לעשות כלום לבד - אפילו להרים בקבוק מים היה כבד ונראה כמו משקל של פיל. המחלה פגעה אמנם גם בידיים, אבל הפגיעה ברגליים הייתה משמעותית הרבה יותר. בידיים הייתי מרים משקולות של 10 קילוגרם בחדר הכושר ועכשיו אני מתקשה להרים קילו וחצי. ברגליים, עברתי ממשקולות של 180 קילוגרם ל-5 קילוגרם בלבד ומקבל כל הזמן טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ואחרים".
איך זה השפיע עלייך נפשית?
"היו לי מחשבות שליליות רבות על איך ולמה זה קרה לי. אני בחור צעיר, לא מבוגר - שמתקשה בהליכה. הייתי עושה כושר, ניהלתי עסק, רק התחלתי את החיים. מהר מאוד הבנתי, בזכות השיחות והטיפולים הרגשיים שעברתי בשיקום, שיותר מלחשוב למה זה קרה לי, חשוב לי לחשוב קדימה, להתמודד ולראות איך אני יוצא מזה. נכון, הייתה לי תקופה של באסה ודיכאון, אבל עברתי אותה. ואם לא היו עוזרים לי לא לשקוע למחשבות, היה לי קשה להמשיך הלאה ולהשקיע בלחזור לעצמי".
המסע לשיקום
בעוד כשבועיים לערך הוא אמור להשתחרר מהמרכז הרפואי בבת ים, אבל העתיד עדיין מעורפל. "אני עוד לא יודע מה השלב הבא בחיים שלי. קודם כל להשתחרר ולעמוד חזרה על הרגליים".
מה למדת על עצמך מאז שהכל התחיל?
"כל המצב הזה גרם לי להבין כמה נחישות יש לי להתמודד עם מכשולים ולהמשיך קדימה, למרות הקשיים הפיזיים והנפשיים. במקום לראות את המחלה שלי כמשבר, הפכתי אותה לנקודת מפנה בחיי, שחישלה אותי ונתנה לי כוח להמשיך ולהתמודד. הבנתי שהדבר החשוב ביותר הוא להתמודד ולהמשיך הלאה. ההתקדמות שלי, מצעדים קטנים לשימוש בקביים, הבהירה לי את הצורך לקחת צעדים קטנים בדרך להצלחה. אם בהתחלה הרגשתי שאיבדתי את עצמי ואיבדתי שליטה, היום אני מבין את הכוח הפנימי שלי ואת היכולת להתגבר על מצבים קשים".
