אם תשאלו את אמה של שקד נסימיאן, שהוכתרה השבוע לאלופת העולם ב־MMA, היא בכלל רצתה שהבת שלה תהיה רקדנית. אלא שלשקד הספיק שיעור בלט אחד כדי לעשות סוף ל"קריירה" שלה כבלרינה. "מהר מאוד היא הבינה שזה לא בשבילי", צוחקת נסימיאן. "אז היא נתנה לאחותי ולי לנסות להתאמן באמנויות לחימה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון".
היום נסימיאן בת ה־19 היא כבר אחת הלוחמות הישראליות הטובות לגילה. היא הוכתרה בעבר כסגנית אלופת אירופה והעולם בג'יוג'יטסו, אבל בחודשים האחרונים החליטה לעבור לענף שמשגע את העולם ומתאמנת בעיר מגוריה - חולון - אצל מושיק קידר ודודי בן זקן ב־"MOSHIK BOX". ה־MMA (אמנויות לחימה משולבות) הוא ספורט לחימה שבו מותר השימוש במגוון רחב של שיטות ללא נשק, וייחודי בכך שמותר בו קרב קרקע לצד מגוון רחב של טכניקות הכאה, כאשר ברוב ענפי הלחימה מותר רק אחד מהשניים.
"אפשר להגיד שמה שממש ריתק אותי בספורט הזה, זה היכולת להתגבר על הגוף שלך. לדחוף אותו לגבולות בקרב, ובכלל העובדה שתמיד יש לך על מה לעבוד וללמוד כדי להיות הלוחם הכי טוב שאתה יכול להיות", מסבירה נסימיאן.
"האמת, כשהייתי קטנה זה היה קצת יותר מוזר לחברים מבית הספר", מוסיפה הלוחמת הצעירה. "הם לא הבינו מה אני עושה בספורט הזה שנראה להם אלים. עם הזמן, הם התרגלו. התחילו לראות שזה כבר משהו רציני ולא סתם חוג. התחלתי גם להתחרות ולהביא הישגים. חוץ מזה, באמת יש הרבה פירגון מכלל החברים והמשפחה".
על פניו, זה נראה ענף ספורט מאוד אלים.
"זה נכון מן הסתם, אבל כל היופי בזה שאנחנו יודעים לשמור אחד על השני באימונים. זה גם דורש הרבה שליטה על האגו שלנו ולמצוא איפוק, גם אם פתאום מישהו הכניס לך מכה נורא חזקה. בסופו של דבר אנחנו רוצים להגיע לקרב הכי טובים שיש פיזית. חלק מזה לשמור ולהשתמש גם באינטליגנציה רגשית באימון".
יריבה מאוזבקיסטן
באליפות העולם שנערכה בחודש שעבר בסרביה, נסימיאן זכתה במדליית הזהב בתחרות עד גיל 21 (במשקל 70 ק"ג). הדרך אל המדליה התחילה בקרב דומיננטי בחצי הגמר מול יריבה מקזחסטן, שם נסימיאן ניצחה באמצעות נוקאאוט טכני בסיבוב השני. בגמר, הלוחמת הישראלית פגשה יריבה מאוזבקיסטן ולאחר שלושה סיבובים בשליטה מלאה, השופטים קבעו פה אחד שהישראלית ניצחה.
"חוששת לפני קרב? אפשר לקרוא לזה חשש ופחד ואפשר לקרוא לזה התרגשות", מספרת נסימיאן. "אני תמיד מנסה לקחת את הרגשות האלה, שיש להם קצת קונוטציה שלילית, ולהחליף בהתלהבות וציפייה לקראת הקרב. בסך הכל זה דבר טבעי שיהיו לך כל מיני מחשבות כאלה או אחרות לפני קרב, במיוחד בספורט כזה. חשוב תמיד לזכור למה אתה עושה את זה וליהנות מהרגע. ברגע שאני בקרב שום דבר אחר לא מעניין וכל הפוקוס שלך עובר לזירה".
מה לגבי ההורים, הם לא פוחדים להסתכל עלייך בקרב?
"ההורים שלי כבר שנים לא באים לתחרויות מבחירה. אני מבינה שזה משהו שאולי קצת קשה - לראות את הבת שלך הולכת מכות. מה שכן, אני תמיד מראה להם סרטונים וגם אז יכולה לראות אותם לחוצים ומתוחים".
בשנים הבאות, תוכלי לדעתך גם להרוויח כסף מהתחביב הזה שהפך כבר למקצוע?
"כמקצוענית זה אפשרי, כמובן שלא בתחילת הדרך. יש דרך לעבור, אבל זה חלק מההקרבה כספורטאי. רוב הספורטאים שאני מכירה, לפחות בתחילת הדרך, מאמנים ועובדים תוך כדי וזה משהו לגיטימי".
חלומות להמשך
"החלום זה באמת להיות הלוחמת הכי טובה במשקל שלי, לצבור הרבה ניסיון וזמן בזירה וליהנות מהספורט המדהים הזה עוד המון שנים. כמובן להגיע לבמות הכי גדולות שיש ולהילחם ב־UFC", אומרת נסימיאן.
אגב, כל מי שעוסקת בזה נחשבת לסוג של טום בוי, לא?
"אני מאמינה שזה באמת משהו מאוד סטריאוטיפי. תמיד יהיה וגם וזה בסדר. הנשיות אף פעם לא יורדת מעצם זה שאת מתעסקת בענף ספורט שנחשב אלים. אני אוהבת לעשות לק ולהתלבש יפה, וגם ללכת מכות ולהיות קצת שונה בנוף מבחינה פיזית. זה שילוב מדהים בעיניי".
מי המודל לחיקוי שלך?
"האמת שכרגע עוד לא מצאתי את המודל לחיקוי שלי. יש כל כך הרבה לוחמים מדהימים. אני חושבת שהחברים שלי במכון ועוד הרבה אנשים מהתחום תמיד נותנים לי השראה ומקומות לשאוף אליהם".
קראו גם:
וכן, שיהיה לכולם ברור. היא עדיין שומעת לא פעם, כשמבינים שהיא לוחמת MMA, את צמד המילים: "בואי מכות". בצחוק כמובן. "זה מצחיק כי זה באמת כל כך שכיח. לפחות פעם בשבוע אני שומעת את זה, אבל חוץ מלצחוק ולהעביר את זה בסתלבט - אני לא מתרגשת מזה יותר מדי", מסכמת נסימיאן.
