עם סיום עונת הספורט חגגה עמותת 'פסגה' החולונית הישג מרשים במיוחד - זכייה של מועדון הספורט באליפות הג'ודו בישראל עם כ־90 מדליות. רק לשם המחשה, במקום השני ניצב מועדון עם 32 מדליות בלבד, כאשר בשלב מסוים התחרו ספורטאי 'פסגה' אחד נגד השני, כיוון ששאר המועדונים "לא עמדו בקצב". ואם זה נשמע לכם קל מדי, אז יש לציין שאף אחד לא לוקח את ההצלחה הזאת כמובנת מאליה.
בחום, בגשם, בלי אולם מסודר ובלי מכון כושר קבוע, מצליח המועדון החולוני להוביל את הענף האולימפי הפופולרי ביותר בישראל, ואם צריך, הוא גם מקיים אימונים על חוף הים. "יש בחוץ גירויים בלי סוף", עונה יו"ר העמותה, צחי נחום, כשנשאל על סוד ההצלחה, "אבל אנחנו מלמדים את הספורטאים שלנו להתמקד במה שחשוב ואף פעם לא לוותר".
יש גם משברים
לנחום (46) יש כבר ותק של 40 שנה בתחום הג'ודו. הוא זכה מספר פעמים באליפות ישראל בג'ודו, פעם אחת בתואר סגן אלוף העולם בסמבו, אימן את נבחרת ישראל בג'ודו וכיום לוקח חלק בוועדה המקצועית של איגוד הג'ודו הישראלי.
לחולון הוא הגיע מבת ים, עם מועדון ספורט צנוע שמנה 200 חניכים, מתוכם 40 מתאמנים מקצועיים שנטלו חלק בתחרויות. עם השנים חבר לערן נחמני, וכיום השניים מנהלים את עמותת 'פסגה' שבה מתאמנים 1,500 חניכים מגיל ארבע ומעלה, מתוכם 130 מתחרים. "האתגר האמיתי הוא לאחד את כולם תחת נבחרת אחת", הוא אומר, "זה לא ספורט קבוצתי אבל בניגוד לרוב ענפי הספורט האישי, ג'ודאי חייב יריב מיומן לאימון, אחרת אי־אפשר להשתפר, והמתאמנים שלנו שאפתנים".
בימים שבהם בני הנוער הישראלים זוכים בפרסום שלילי במספר פרשיות מביכות, רואה נחום בג'ודו אמצעי להנחלת ערכים לנוער החולוני. "יש לנו הרבה שיחות, זה מכניס בהם מוטיבציה, אנחנו מלמדים אותם שכישלון זה חלק מההצלחה. ברור שיש משברים אבל זה ספורט שדורש הרבה השקעה ורצון.
"לצערי הרבה הורים ואנשי חינוך טועים להאמין שילד שלומד אומנות לחימה עלול להפוך לאדם אלים, או שילד אלים לא צריך ללמוד אומנות לחימה, אבל זאת טעות. אני מאמין שלכל אדם יש רמת אגרסיביות וסף תוקפנות כזה או אחר, אבל זה נמצא בכולנו. אני מלמד אותם לנתב את האגרסיביות למקום נכון. אנחנו מלמדים אותם שגם לאלימות יש גבולות, שאפשר לתת את המכה בצורה נכונה, על המזרן ובאווירה ספורטיבית ולא ברחוב או בבית הספר. אם תלמיד מנצל את היכולות שלו בחוץ אנחנו מיד עורכים שיחה קבוצתית, כי לאלימות אין מקום ברחוב.
כיצד נראית שגרת האימונים שלכם?
"אנחנו מתאמנים לפי חתך גילאים, יחד, לאורך כל השבוע. גם אימוני ג'ודו אבל גם אימונים משלימים, כמו כוח, גמישות, אקרובטיקה וכדומה. בחודש אוגוסט אנחנו משנים אווירה ויוצאים להתאמן על חוף הים, זה תמיד טוב לעזוב קצת את המזרן ולאתגר את עצמך".
תחרויות ועלויות
למרות הטוויסט החיובי, נחום והמתאמנים נדרשים לעזוב את המזרן לעתים קרובות, כיוון שלמרות גודל ההצלחה של המועדון, אין להם בחולון בית קבוע, והם נאלצים להסתפק באולם שהעירייה מעניקה להם לשלושה עד ארבעה אימונים שבועיים.
"אנחנו מגיעים לתחרויות ופוגשים מועדונים שמתאמנים פעמיים ביום כל יום, עם אולם, מזרנים ומכון כושר צמוד", אומר נחום, "אני שולח את הילדים להתאמן בחדרי כושר חיצוניים מבלי שאוכל לפקח על התרגילים. אין לי אפשרות לאמן אותם פעמיים ביום, כל יום, במקום מסודר. גם את האימון היומי אנחנו לפעמים נאלצים לעשות בחוץ.
לקראת תחרויות גדולות, קצב האימונים של הג'ודאים הצעירים גובר. "זה לא משנה אם חם או קר", אומר נחום, "אבל הקצב חייב לעלות ואם אין לנו שעה פנויה באולם קריית שרת אנחנו מתאמנים בפארקים, בחוץ. אנחנו ממש מקווים שעיריית חולון תראה את הגודל של המועדון ואת התוצאות המדהימות שהוא מביא ותצליח למצוא לנו אולם ביתי. אם היום אנחנו קוצרים הצלחה, אני יכול רק לדמיין לאן נגיע אם יהיה לנו מקום משלנו".
לאיגוד הג'ודו אין חלק בתהליך?
"היום ג'ודו הוא ענף הספורט המוביל בישראל, אבל האמצעים שיש לאיגוד הג'ודו לא מתקרבים לתקצובים להם זוכים בכדורסל או בכדורגל. יש לנו חמש מדליות אולימפיות, ובטוקיו 2020 יתמודדו לפחות ארבעה ספורטאים ישראליים עם סיכוי ממשי לזכות בזהב, למרות זאת אין התייחסות רצינית וחבל. כשאני רואה ילד שרוצה להתאמן אבל אין להורים יכולת כלכלית, זה מאוד קשה, כי תחרויות עולות המון כסף, ולמרות שהעמותה מצליחה, ומועצת ההימורים עוזרות, עדיין ההורים צריכים לשלם לא מעט. לכן אנחנו תמיד מחפשים מלגות וספונסרים. לנו, בכל מקרה, יש המון אמון בחניכים שלנו".