אחרי ההופעה החלומית נגד דרושפאקה הטורקית בליגת האלופות (57:64), שהיתה תצוגת תכלית של ההגנה הסגולה־צהובה, הגיע מוצ"ש, ואיתו הנפילה הכואבת מול הפועל אילת (90:72), דווקא במבצר הביתי ושוב נגד קבוצה שבאה למשחק עם הגב אל הקיר.
אחרי פתיחת עונה חלומית, הפועל חולון מגיעה אל סוף הסיבוב הראשון בליגת העל (נגד הפועל באר שבע, מוצ"ש, 18:00) כשהיא לא מצליחה למצוא קרקע יציבה. "במהלך עונה ארוכה אתה חייב להיות מוכן להתמודד עם כל מה שקורה לך, הירידות והעליות, החגיגות והתקלות", אומר השבוע בראיון מיוחד מייקל קייזר, החוסם הוותיק של חולוניה, שסיים את הערב נגד אילת עם 12 נק' ו־4 כדורים חוזרים.
מה קרה במשחק הליגה האחרון?
"כבר התמודדנו נגד אילת בתחילת העונה, בגביע ווינר, והפסדנו. יש להם משחק הגנה טוב, הם התחברו כקבוצה מספיק בשביל לנצח אותנו. אני לא מסוג האנשים שמתעכבים על הפסדים, ומתייסרים יתר על המידה על כל תוצאה. כן, ראיתי את המשחק, ניתחתי אותו, יכולנו להיות טובים יותר, אבל המטרה עכשיו היא ללמוד מהפסד כזה, ולצאת ממנו יותר מאוחדים, יותר טובים".
כלומר?
"בזמנים שקבוצה מתחילה להפסיד או לסבול מחוסר יציבות, ודברים מתחילים לעבוד פחות טוב, זה מתחיל להשפיע על השחקנים. אנשים גם מתחילים להתרחק, 'להיעלם לפינות'. לכן ברגעים כאלה חשוב שנישאר כולנו מאוחדים סביב אותה מטרה ונברר כיצד עם כל השינויים שאנחנו עושים, אנחנו ממשיכים לשמור על הביחד שלנו, ולעשות את העבודה כמו שצריך. אם אתה שואל אותי, אני חושב שנהיה בסדר".
חולון יכולה להפסיד משחק פה או משחק שם, אבל כשמאבדים נקודות מול קבוצת תחתית, בבית, מדובר בנורת אזהרה לא קטנה.
"שוב, אני לא מפחד משום דבר. אני באתי לקבוצת פלייאוף שלמרות המשחק האחרון נהנית משחקן שישי מדהים, בדמות הקהל שלה. האולם הזה, העיר הזאת, הם דבר מדהים, גם ברגעים קשים כמו שאנחנו חווים, אנחנו מרגישים שהקהל מאחורינו, איתנו, שיש לנו את הגב שלהם. אווירה כמו באולם שלנו אין, הדבר שהרגשתי שהיה הכי דומה היו האוהדים של אריס סלוניקי, אבל שם זה רק במשחקים גדולים, פה זה בכל משחק - וזאת אחת הסיבות שבאתי לחולון. אבל שיהיה ברור, אני לא מסתכל על התקופה האחרונה כרעה או כלא יציבה, אני לא מהסוג הזה".
זאת נקודת מבט מעניינת.
"אני מאמין שבכל רגע נתון, גם אם הוא קשה, מכלום, אפשר לייצר קסם. אני לא חושש, אני בטוח שהקבוצה תתקן, ומאמין שעם הזמן נמצא את הנוסחה שלנו להצלחה, ואת הזהות שלנו כקבוצה. וכשאני מסתכל שאחרי יום הפסד, השחקנים עדיין מתאמנים ביום החופשי שלהם בחדר כושר, ועומדים וזורקים לסל במטרה להשתפר - זה מבחינתי סימן טוב לבאות".
הכדורסל כמפלט
קייזר (30, 2.08 מ'), נשוי, אב לשלושה, נולד בויקטורה, טקסס, עיירה קטנה בצומת הדרכים שבין הערים הגדולות סאן אנטוניו, יוסטון ואוסטין. כ־70 אלף תושבים בלבד, משהו כמו באר יעקב ונס ציונה ביחד. החלום של הפורוורד היה להיות שחקן האן.בי.איי הראשון שיוצא מהעיירה שלו. "רציתי לתת למשפחה שלי משהו, שלושת האחים שלי היו ספורטאים. אמי, מישל קייזר, הייתה אישה שעבדה קשה כדי לפרנס אותנו, וידעתי שבאמצעות הכדורסל אני אוכל להחזיר לה על כל מה שנתנה".
בשנת 2011 הצטרף קייזר לאוניברסיטת לואיזיאנה טק, איתה זכה באליפויות בשנים 2015-2013, כשבעונתו האחרונה הוא הופך לחוסם המצטיין בכל הזמנים של המכללה. לאחר שלא נבחר בדראפט ה־NBA, הוא חתם בקבוצת הבת של הראפטורס מליגת הפיתוח.
"הרבה חברים שגדלו איתי בויקטורה הלכו בגיל צעיר, או שנרצחו או שנהרגו בתאונות קשות", משחזר קייזר כיצד הכדורסל למעשה הציל אותו, "דברים כאלה תמיד גרמו לי לדחוף את עצמי קדימה, לסטנדרט הכי גבוה, ולהיות האיש שסומכים עליו. הכדורסל היה מבחינתי מוצא, יכולתי להיות בקלות האדם שיפול למקום הלא נכון, לכן המשחק הזה, כמו המשפחה שלי, הוא חלק גדול ממה שאני היום".
הספתח בביירות
בשנה 2016 יצא קייזר לראשונה מגבולות ארה"ב, ונוחת בלא אחרת מאשר לבנון, בקבוצת תאדאמון זוק, מהעיר ביירות. בהמשך הוא יכדרר גם בקפריסין, באריס סלוניקי היוונית ויזכה באליפות (2020/21) עם ואף ריק הלטבית.
איך היתה החוויה הלבנונית?
"האמת שאחת המוזרות שחוויתי. הייתי שם במשך לא יותר מחודש, והקבוצה התפרקה אחרי שלא שילמה משכורות לשחקנים. אני זוכר שבמהלך השהות שלי שם היה גם פיצוץ אדיר בעיר. המשפחה שלי מאוד דאגה כך שזאת גם היתה הקלה שהעסק בעצם התפרק וגם ככה הייתי על סף עזיבה".
זה לא שבאת עכשיו לאיזו מדינה שקטה.
"תראה, כמעט בכל מקום שהגעתי אליו היה משהו שקשור בקונפליקט כלשהו. גם כשהייתי בלטביה היו שם שחקנים שעזבו בגלל איזו סכסוך. בשורה התחתונה המשפחה שלי סומכת עליי שאני מגיע למקום בטוח, ואני ברמה האישית לא נלחץ מכל דבר. אני מאמין שכל דבר קורה מסיבה, ואין מה לברוח כי בכל מקום יש בעיות".
מעבר למצב הביטחוני, מה עוד גילית בישראל?
"קודם כל המשפחתיות, זה משהו שלא ראיתי עד היום, גם לא בארה"ב. הייתי במקומות שבהם הקהל איתך כל עוד אתה מנצח, פה אם אתה מפסיד אתה מקבל גב ואהבה. בנוסף, חברים לקבוצה מזמינים אותך לארוחה טובה, לקידוש, רק בשישי אחרון הייתי אצל אופק פוגלמן, אלה דברים שאתה לא חווה במדינות אחרות".
"הרבה חברים שגדלו איתי בויקטורה נרצחו או שנהרגו בתאונות קשות. הכדורסל היה מבחינתי מוצא, ולכן המשחק הזה, הוא חלק גדול ממה שאני היום"
כבר יצא לך לצאת מאיזור המרכז?
"האמת שרק פעם אחת. הייתי בים המלח, אני לא נוהג ללכת לים בארה"ב, אבל וואו, מה זה, אתה שוכב, וצף, מה זה הדבר המשוגע הזה. הייתי שמח גם ללכת לכותל המערבי, אבל זה יקרה כבר בהזדמנות אחרת".
תכונה ישראלית כלשהי שמוציאה אותך מדעתך?
"האמת, הצפצופים ברמזורים. אין פה לאנשים סבלנות (צוחק). אני אפילו לא מסתכל על הרמזור, ברגע שאני שומע צפירה אני יודע שהגיע הזמן לנסוע. יש גם קטע של אנשים ברמזורים לומר לך לא להתעסק עם הטלפון - 'מה אתה עושה? תיזהר, אתה יכול לחטוף קנס'. אבל שטויות, זה באמת בקטנה".
מטאקר ועד פלויד
ב־25 במאי 2020 נרצח ג'ורג' פלויד על ידי דרק שובין, שוטר משטרת מיניאפוליס, שחסם את דרכי הנשימה של פלויד באמצעות הברך שלו. הרצח הצית מהומות אדירות בכל רחבי ארה"ב, והביא לכינונה של תנועת BLM - המוחה נגד גזענות ואלימות משטרתית כלפי שחורים. בחלק מהליגות ברחבי העולם, כורעים ברך לפני כל משחק כאקט של סולידריות עם התנועה. הליגות בישראל לא נוטלות חלק בנוהג. "סולידריות זה דבר נפלא", אומר קייזר. "אם אני רואה מישהו נוקט עמדה זה מבורך בעיניי ואפילו מרגש, אבל מי שלא, אני אף פעם לא יכול לשפוט אותו או להבין מאיזה מקום הוא בא".
בכל זאת, מדובר בליגה שחלק ניכר ממנה הם שחקנים אפרו־אמריקנים.
"נתחיל מזה שבישראל אני לא חווה גזענות, כאן בישראל לא מסתכלים עליי אחרת כמו שבארה"ב, שמה אני מרגיש שונה, שמסתכלים עליי כשחור. אז לכל אחד יש סיבה לעשות את מה שהוא עושה, זה לא התפקיד שלי לתת להם ציון טוב או רע בנושא. זה כמו שאוהדי חולון שרים את 'התקווה' לפני המשחקים, זה משהו שאני לא נוטל בו חלק, אני פשוט עוצם עיניים, נושם ונכנס לאווירה של המשחק".
אולי אין מספיק מודעות לגבי מה שקורה במולדת שלך?
"תראה, בארה"ב אין עדיין שוויון עבור שחורים, אנשים שלא בצבע הנכון לא מקבלים את ההזדמנות ומתמודדים עם קשיים שמיעוטים אחרים לא מתמודדים איתם, אבל אני ממש לא בודק מי כן ומי לא תומך במאבק הזה".
"באתי להתחרות, לזכות, לעשות את מה שעשה פה פי.ג'יי טאקר. יש לי הזדמנות לעשות משהו מדהים יחד עם שחקנים מדהימים שמשחקים איתי"
הדבר שאולי הכי מבליט את הנוכחות של קייזר, מעבר ל־2.08 מ' אליהם הוא מתנשא, היא כמובן מסת הקעקועים שעוטפת את גופו. הערכה מדברת על למעלה מ־150 קעקועים. "כל קעקוע וקעקוע שיש לי על הגוף מספר חוויה כלשהי שעברתי או משהו משמעותי בחיי", מסביר הפורוורד. "יש לי אפילו קעקוע של המקום בו נולדתי. את הקעקוע הראשון עשיתי בגיל 17, ואני חושב שעלות כל הקעקועים נעה בין 5 ל־10 אלף דולר".
קייזר טרם הספיק לעשות קעקוע בישראל. למעשה, האחרון שלו נעשה לאחר הזכייה באליפות לטביה בעונה שעברה, עם ואף ריגה. "קיעקעתי את המדים של הקבוצה עם חתימות של השחקנים. תראה, מדובר באליפות הראשונה שלי בקריירה, זה לא עניין של מה בכך".
אז יש חלום לקעקוע נוסף?
"תראה, לא באתי לפה להעביר עוד עונה, באתי להתחרות, לזכות, לעשות את מה שעשה פה פי.ג'יי טאקר. יש לי הזדמנות לעשות משהו מדהים עם שחקנים מדהימים שמשחקים איתי, רק צריך להיות חדורי מטרה".
בישראל יש משוכה לא פשוטה בשם מכבי תל אביב.
"תראה, לא מזלזל באף אחד, אבל אני לא חושש פה מאף קבוצה או שחקן, אני יכול לנצח ולהיות הכי טוב בליגה, וזה משהו שהולך איתי לכל מקום ולכל ליגה שאני מגיע אליה".
