חצי השנה האחרונה הכניסה אותנו לפרופורציה אחרת בחיים. בימים כאלה אתה מעריך יותר את היומיום: להיות עם המשפחה בארוחת חג, לחבק את אמא ואבא, ללכת עם הילד לגינה. בעבר עשינו את כל אלה בלי לחשוב, והיום אם הם קורים - מעריכים אותם יותר.
כספורטאים חשוב שנכבד את הענף שלנו ונמשיך לעשות מה שניתן כדי שיהיה אטרקטיבי ומקצועני. לשם כך אנחנו צריכים להישאר חיוביים ואופטימיים. כשהתברר שקיימת מגיפה קיבלתי החלטה עם עצמי לגבי האופן שבו אני רוצה להתמודד עם המציאות החדשה. הגדרתי לעצמי דרך ותוכנית עבודה. ובבסיס הדרך הזאת עמדה ההחלטה לקבל הכל יותר ברוגע. פעם הייתי יכול לצאת לחוץ ועצבני מאימון או ממשחק, והבנתי שכדי לעבור בטוב את התקופה הזאת - נכון יהיה להוריד טורים. בנוסף, אני נמנע מלהיות נוכח בהתקהלויות, וזאת אחריות שלי לא רק לגבי קבוצת הכדורסל שלי וכלפי מי שהשקיע בענף, אלא כלפי הסביבה כולה. ההורים שלי גרים לידי וחשוב לי לשמור עליהם. יש כיום חשיבות יתרה לגלות אחריות כלפי האחר.
כספורטאים אנחנו חלק מ"שואו" ורוצים שאנשים יבואו למשחקים כדי לשמח ולרגש אותם. האנרגיות האלו חסרות לי. אפילו הקהל של היריבות חסר... בהתחלה זה השפיע עלינו מאוד ולא היה לנו דרייב כמו במשחק מול אולם מלא, אבל כמו בכל דבר בחיים - מסתגלים. וזה עדיין לא כיף. לא קרוב אפילו למשחק מול קהל.
זה אולי ישמע קלישאתי, אבל בשלב זה בקריירה שלי, כל יום שבו אני מגיע לאימון, כל יום שבו אני עדיין משחק, מנצח או מפסיד - מרגש אותי. הבן שלי גדל ומתחיל להבין דברים ואם אפשר לדבר על פנטזיה - אז לזכות בתואר כשהוא יהיה בקהל זה הכי קרוב לכך. ונכון להיום, גם לשחק באולם בחולון מול יציעים מלאים זאת פנטזיה...
שתהיה לכולנו שנה טובה ושפויה, ושנשמור על עצמנו ועל הקרובים לנו. ולא פחות חשוב: שנהיה מאוחדים. יש לאנשים בעם שלנו מגוון של דעות ותפיסות, וזה בסדר, אבל נצטרך לדעת להכיל טוב יותר את השונה, ולראות את המשותף לנו.
