"השחקנים והצוות הם אנושיים - ויכולים להיות שבריריים בימים כאלה של מגיפה. כך שהקושי העיקרי כעת מבחינתי כמאמן הוא לייצר אצל השחקנים מחויבות לכדורסל מדי יום ביומו, באימונים. צריך להשקיע הרבה אנרגיה כדי להעביר את עיקר הריכוז שלהם ממה שקורה בעולם בחוץ - אל המגרש פנימה. ובטח במועדון גדול כמו הפועל חולון שבו הציפיות והלחץ הם גבוהים".
דדאסדדאס
דדאס
(צילום: אורן אהרוני)
כך סטפנוס דדאס, מאמן הפועל חולון, השבוע, אחרי ההפסד למכבי ראשל"צ ולפני המשחק נגד שולה הצרפתית בליגת האלופות.

לא מוגבלים

דדאס היה אמור לבנות סגל חדש למדי בקיץ ונשמע שהוא מרוצה למדי מהכימיה שנבנית אצלו בסגל. "אם הבחירה של השחקנים היא נכונה, הכימיה תבוא. וגם התוצאות. הכל קשור. הרבה פעמים אני מרגיש ורואה שגובה התקציב לא קובע הכל. והעונה אני יכול להגיד, בוודאות, שאני ממש נהנה מההרכב האנושי שיש בקבוצה. נהנה לעבוד איתו. נהנה מההתנהלות היומיומית כאן - וזה חלק מכימיה טובה. אם מסתכלים על הרוח שקיימת בקבוצה, רואים שיש לנו סגל מאוד אמביציוזי, שמורכב משילוב של שחקנים מנוסים עם כמה צעירים יותר. הרוח הזאת גורמת לנו להיראות חזקים, ולהאמין שתהיה הצלחה בטווח הארוך".
לדברי דדאס, העובדה שפגרת הקיץ האחרון היתה קצרה מהרגיל לא פגעה ביכולת שלו להביא את השחקנים שהוא רצה. "אני לא יודע לגבי מאמנים אחרים, אבל אני מחזיק לאורך כל השנה רשימות של שחקנים. יודע מי זמין מבחינת החוזה, מי בכושר טוב, מה מאפיין את האישיות שלו, סטטיסטיקות. מקבל חוות דעת. כך שאני לא תלוי רק בחלון הזמן של הפגרות. כשאימנתי בטורקיה הכרתי שלושה שחקנים שהחתמנו בחולון וניסיתי להחתים כבר אז את אייזיאה מיילס. מאוד רצינו את טי.ג'יי קליין השנה בחולון, אבל ברגע האחרון הוא קיבל הצעה טובה מאיטליה, הצעה שלא יכולנו להשוות. נכון שבאופן כללי בנינו קבוצה חדשה, אבל העובדה שגיא פניני ויוגי אוחיון נשארו היתה מאוד משמעותית, כי רצינו את האיכות ואת הניסיון שלהם, כדי שיובילו את הזרים ברגעים הקשים. ויש לנו את ריצ'י האוול שגם הוא שחקן מנוסה, ונראה מלא מוטיבציה העונה. כך שכל הבחירות שלנו היו מחושבות ובנינו סגל מאוזן. אמנם לא נוכל לנצח בכל המשחקים, במיוחד כשאנחנו פעילים בחמש מסגרות, ויש עומס, אבל הדרך שבה פתחנו את העונה העבירה מסר שנהיה טובים".
העומס הזה גובה מחירים.
"לפעמים, אבל אין זמן להתעסק עם זה יותר מדי - צריך פשוט לעבוד ולהיות מרוכזים במשימה הבאה. בשבת האחרונה, למשל, נגד מכבי ראשון שיתפתי את סי.ג'יי האריס ל־19 דקות בלבד כי הייתי צריך לשמור עליו אחרי שהוא נפצע ביוון נגד א.א.ק".
וורקמן והאוולוורקמן והאוול
וורקמן והאוול
(צילום: טל שחר)
זאת קבוצה מלאה בכישרון. יש בה גם מספיק רוח לחימה, אגרסיביות ואוריינטציה הגנתית? בשני המשחקים האחרונים ספגתם 100 נקודות.
"שיחקנו עד עכשיו בשישה משחקים, וברובם היינו דומיננטיים. בעיקר נגד אילת ונס ציונה. נגד גליל־גלבוע קצת פחות, אבל חזרנו עם לוחמה וניצחנו. נגד ירושלים חזרנו מפיגור של עשר ברבע האחרון. נגד א.א.ק אתונה היינו בפיגור 12 וחזרנו למשחק צמוד עד הרגע האחרון. כך שאין לנו טענות על המאמץ ועל האנרגיה של השחקנים, כי היכולת לתת מלחמה מסתמנת כאופי. נגד מכבי ראשון השבוע, אכן היה משחק שני שבו ספגנו 100 נקודות. בסיום הרבע הראשון המשחק היה צמוד, אבל כמה החלטות שיפוט גרמו לנו לקבל תשע נקודות רצופות וזה שבר לנו את המומנטום. יש כמה שחקנים שאני מצפה מהם ליותר בהגנה, וזה יבוא. אבל היי, בוא, אם היינו מנצחים 101:100 - לאף אחד לא היו טענות או שאלות על הגנה או על אגרסביות. מספר הנקודות הוא לא ה'אישו', אלא כמה אתה נלחם כדי לנצח. אני יכול לגרום להאטת הקצב ולספיגה של פחות נקודות, אבל ממש לא בטוח שזה נכון לנו כשיטה. כדורסל זה לא משחק שאפשר לנתח לפי נקודות, וזהו. אלא של נקודות 'פר פוזישן'".
כלומר?
"אני יכול לשחק משחק שבו אספוג הרבה נקודות עם הגנה יותר טובה ממשחק שבו ספגתי פחות. אתה בוחר דרך לשחק בה, ואין פילוסופיה שבה אפשר לנצח 100 אחוז מהמשחקים. אם הייתי מכיר פילוסופיה כזאת - הייתי הולך אחריה, אבל אין דבר כזה".
ואם תצטרך לשחק על סקור נמוך, יש לך שחקנים מתאימים? אתה לא תלוי בריצה?
"בוודאות, כן. אני יכול לשלוט בקצב ולהאיט אותו עם הסגל שלנו. ואולי נעשה את זה מדי פעם, במשחקי חוץ. אנחנו לא מוגבלים. אבל לשם כך קודם כל דרוש פוינט גארד דומיננטי שינהל את השעון כמו שצריך. וכרגע אין לנו את יוגי. אנחנו מקווים שהוא יחזור בקרוב. קשה בלעדיו. אנחנו משחקים עם שני קומבו גארדס, וברור לנו שאם היה לנו פוינט גארד זר דומיננטי אז ליוגב לא יהיה מרחב כשהוא יחזור".

לא נוסטלגי

אתה נמצא פה כבר עונה שנייה. קל לך להשתלב בחיים כאן?
"החיים בישראל וביוון דומים מאוד. מזג האוויר הוא טוב, והאנשים הם עם מנטאליות דומה - אוהבים לצאת למסעדות, לשמוע מוזיקה. אגיד לך משהו, כשהגעתי לכאן לא ידעתי עד כמה ישראלים אוהבים מוזיקה יוונית. מדהים כמה הם בקיאים. מכירים שירים וזמרים שאני ויוונים לא מכירים. אפשר להגיד שיש מאפיין דומה גם בטמפרמנט. האנשים מאוד אמוציונליים – כל כך מדוכדכים כשמשהו רע קורה ומאוד־מאוד שמחים כשטוב. לפעמים חסר אמצע... זה מאפיין ים תיכוני. גם כשאימנתי בטורקיה זה הרגיש ככה. לעומת זאת עבדתי ברוסיה שלוש שנים, וההבדל בצורת החיים ובמנטאליות היה עצום. בנוסף, הייתי שלושה קיצים בסלובניה, כעוזר מאמן הנבחרת הלאומית שם לצד יורי זדובץ'. ושם יש שילוב בין האופי הצפון־אירופי לבין הבלקני. קצת מזה וקצת מזה. המסקנה שלי היא שאם תרצה להצליח, הכי חשוב להתאים את עצמך למדינה ולהיות חלק ממה – ולא לבקש שיתאימו את עצמם אליך – כדי שלא תרגיש זר".
בכדורסל האירופי אין כבר הרבה סופרסטארים מקומיים דומיננטיים, והקבוצות נסמכות על אמריקנים. בראייה נוסטלגית, יש כאן משהו יפה שאבד. אין בישראל תואמי מיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי ודורון ג'מצ'י, ולא ניקי גאליס, פניוטיס יאנאקיס ופניוטיס פאסולאס ביוון.
"זה נכון. מאמנים בכל העולם לא נשענים יותר על המקומיים. ביוון יש שישה זרים. בישראל חמישה או שישה וגם מתאזרחים שלא יודעים מילה בעברית. זה מצב שמספק ביטחון למועדונים ולמאמנים. אנחנו חיים בעולם שיש בו גלובליזציה, הגירה מסיבית, תנועה של אוכלוסייה ממקום למקום - וזה משפיע על החברה. כדורסל הוא חלק מהחברה ומהתרבות. הכל מתערבב, צבע, דת, תרבות. יש רצון להשיג שחקנים טובים יותר בתנאים הקיימים. אז מצד אחד אין ג'מצ'ים, ינאקיסים או גאליסים, אבל בוא נהיה כנים, כי אם יהיו רק שני זרים בכל קבוצה - המחירים של המקומיים יהיו גבוהים. תצטרך לשלם 100 אלף דולר לשחקן לא מוכשר מספיק כשאתה יכול לשלם 50 אלף ולקבל מישהו טוב יותר. כך שאני מעדיף לראות את הדברים מהפרספקטיבה הזאת".
ענית בצורה לוגית, ממש לא נוסטלגית...
"אני מנסה להיות ריאלי, כי העתיד תמיד חשוב יותר, בין אם זה לטווח הארוך או הקצר: המשחק הבא או העונה הבאה, מהעבר טוב ללמוד ולהשתמש בלקחים לטובת ההווה. יש רגעים כאלה נוסטלגיים שגורמים לך הנאה, כמו ניצחונות יפים שהיו לי כאן בחולון, או ניצחונות שהיו לי בטורקיה עם קבוצות בתקציב נמוך נגד הגדולות. זה נותן כוח, אבל חייב לשרת את האימון או את המשחק הבא, אחרת זה בזבוז".
אתה נמצא כאן לבד. יוון היא מדינה 'אדומה' מבחינת הקורונה. איך את מסתדר?
"מעבר לעניין הקורונה, שכולנו מקווים שיסתדר מהר בכל העולם, יש לי שני ילדים בגיל בית ספר - ובתי הספר הבינלאומיים בישראל גובים מחירים עצומים. 35 אלף דולר בשנה, כשביוון זה שישית מהעלות הזאת. כך שאם אביא את ילדיי לכאן, אצטרך לעבוד גם כברמן. הם הגיעו למשחק שלנו באתונה לפני עשרה ימים ונפגשנו. העונה המשפחה צריכה להיות סבלנית. הם היו איתי ברוסיה ובטורקיה, אבל כאן זה לא ריאלי".