ערוץ הקיבוץ - לאומית: כפרת עוונות על הספה
לא פחות משלוש קבוצות באיזור (סקציה נס ציונה, הפועל ראשון לציון ובית"ר תל אביב־בת ים, שהיתה בית"ר תל אביב־רמלה) מסוקרות מדי שבוע בשידור המרכזי של הליגה הלאומית בערוץ הספורט, בתוכנית "ערוץ הקיבוץ" - מין מהדורה טלווזיונית של שירים ושערים המיתולוגית, רק בלי היוקרה וה"קלאס" שוותיקי האוהדים עוד זוכרים מרשת ב' של קול ישראל (לפחות במהדורת שנות ה־80 שלה).
עכשיו, בואו נודה באמת, לצפייה בכדורגל בלאומית מתלווים קשיים אובייקטיביים כמו רמת הכדורגל והפרופיל הממוצע של המועדונים שנוטלים בה חלק. המצב שבו גם המגישים בזים לך עם הגשה שכונתית שמלווה באפס רצון טוב, גורם לך כצופה להתבייש ולתהות מה עשית לא טוב שהגעת למקום הזה בנקודת הזמן הזאת. ולא תמיד התשובה היא משהו שאתה באמת רוצה לשמוע.
ואיזה מסכנים האוהדים: סדרות במקום סולידריות
את הקיץ שאוטוטו חולף קיבלו אוהדי ליברפול, מנצ'סטר, צ'לסי ושאר ענקיות הפרמיירליג במחאה שלא ראינו כמותה. בשיאה, פרצו אוהדי יונייטד למגרש והביאו לדחיית משחק הליגה נגד ליברפול. כל זאת בעקבות החלטת ראשי המועדונים הגדולים להצטרף ל'סופר ליג', שהיתה אמורה להוות מועדון סגור לעשירים בלבד, מין גרסת יורוליג של הכדורגל.
האוהדים האנגלים, בעלי תודעה קהילתית מעוררת קנאה, הבינו את המשמעות המעשית של הקמה ליגה שכזו - גסיסה ארוכה ואיטית של הפרמיירליג, הבייבי שלהם. למרות המיליונים שהובטחו למועדונים אותם הם אוהדים, הסולידריות עם הליגה ועם האוהדים של הקבוצות הקטנות ניצחה - אוהדי ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, צ'לסי וטוטנהאם דרשו את ביטול ה'סופר ליג' וגם קיבלו (נכון לעכשיו).
אבל פה בישראל, אנחנו ערבים קצת פחות זה לזה. מעולם לא הטרידה את מכבי תל אביב בכדורסל ההשפעה של היורוליג על הליגה המקומית, וכשכבר מצאו באיחור של כמה עשורים פתרון שיצמצם את הפערים שיצר הכסף הגדול מאירופה, הפיינל פור, החליטה המנהלת בראשותו של שמואל פרנקל לגנוז אותו.
השנה, לראשונה מאז עונת 2007/8, חזרו בליגת העל להכריע את גמר הפלייאוף בשיטת סדרות, ולמעשה כמעט חיסלו לגמרי את הסיכוי של מועדונים כמו הפועל חולון, מכבי ראשון לציון או עירוני נס ציונה לזכות באליפות. הנחמה הקטנה: שתיים מתוך אלה כבר ניצלו את חלון ההזדמנות הקטן שניתן להן לשני תארים היסטוריים בלתי נשכחים.
הבטחה ושמה לוזון: המעורר נרדם
קשה לתאר במילים את ההתרגשות הגדולה שאחזה באוהדי הפועל ראשון לציון בכדורגל כשהתבשרו שאיש העסקים עמוס לוזון רכש את הקבוצה שלהם. אחרי הרומנים הלא מוצלחים עם רביב ספיר ומשפחת ברקוביץ', האמינו בראשוניה שהאיש שעשה קסמים ושדרג את המשפחתון של מכבי פתח תקוה, יצליח להרים גם אותם מהקרשים הנידחים של הליגה לאומית.
אבל נכון לעכשיו, כשנתיים לאחר חתימת העסקה בעלות של 1.7 מיליון שקלים (על פי פרסומים), והבטחה שהוא הולך להצעיד אותה אל צמרת הליגה ("יחד עם ראש העירייה רז קינסטליך וסביבה תומכת נחזיר את ראשון למקומה הראוי"), נדמה שלוזון מתקשה להוכיח יתרון כלשהו על קודמיו. אחרי שתי עונות, הכתומים לא הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית שלהם - מרכז טבלת הלאומית.
והדבר היותר מתסכל: מי שהיה אמור להביא צבע ועניין לשממה בסופרלנד עם האישיות הצבעונית ומושכת האש שלו, הצליח בעצמו להידבק בתרדמת המנוונת והמייאשת של החולות.
האצטדיון העירוני ברחובות: אבסורד חברתי וכלכלי
עד לפני כמה שנים נשטפו חובבי הליגות הנמוכות במין אופוריה במחשבה שהכדורגל הרחובותי מתעורר מרבצו לקראת רנסנס מרגש. מכבי שעריים והפועל מרמורק זכו לרשום גיחות לא מבוטלות לליגה הלאומית, ועימן עלתה השאלה - מתי והאם הן יזכו לשחק במתקן כדורגל ראוי לעשור השני של שנות ה־2000?
אולם מאז הכחולים והאדומים עברו טלטלות מקצועיות וניהוליות, ואותו רנסנס דעך ונדם. הידיעה החגיגית בחודש דצמבר 2020, בדבר הנחת אבן פינה עבור אצטדיון עירוני חדש (שצפוי להיחנך בעוד כשנתיים), עמדה בסתירה מוחלטת אל מול הצלילה המורלית של השערוקים והמרמורקים.
בנסיבות האלה, צריך לראות דווקא את חצי הכוס המלאה וההזדמנות שנוצרה, ולבטל את תוכנית ההקמה של האצטדיון ברחובות. נכון למימדים העכשוויים של הכדורגל הרחובותי, יעשו נכון פרנסי העיר אם יפנו לפרנסי העיר השכנה, נס ציונה, ויבקשו להפוך את האצטדיון העירוני שלהם למתקן משותף עבור שתי הערים.
כל עוד האצטדיון פועל יומיים בשבוע לכל היותר, חיבור שכזה יציל מיליונים לקופה הציבורית של נס ציונה, ועל הדרך, פיסת הנדל"ן שתתפנה ברחובות תוכל לשמש לצרכים עירוניים אחרים, שנזקקים להם לאורך כל השבוע. בתמורה, תשתתף רחובות בעלויות ההחזקה של האצטדיון בנס ציונה.
הפעלת שני אצטדיונים שנמצאים במרחק של פחות משני ק"מ זה מזה, שיעבדו יום בשבוע ויוציאו כסף לאורך כל השבוע, היא לא יותר מאבסורד כלכלי וחברתי.
מי רוצה איחוד: בין בת ים לרמלה
הקיץ ציין האיחוד בין בית"ר תל אביב לבת ים שנתיים, ולמרות מהמורות מינוריות החליטו הצדדים לפני כחודשיים לחדש את הנדרים לעוד שנה לפחות. כל זאת על אף שלכאורה, בית"ר ת"א ובת ים לא באמת התקדמו מעבר לנקודת הפתיחה של שתיהן - קבוצה ללא בית שהתחברה לבית ללא קבוצה.
עד לפני שנתיים היתה זאת רמלה שלקחה חסות על פרויקט בית"ר תל אביב, אבל אחרי שנים לא מבוטלות של שיתוף פעולה, עזבה בית"ר תל אביב את רמלה, והשאירה אותה בתוך ריק ובלי שום הישג או התקדמות הנראים לעין.
היום מנסים ברמלה לאסוף את השברים ולהחיות את הכדורגל העירוני מחדש עם מיזם בשם מ.כ בית"ר רמלה ומאמן עם שם מוכר מהעבר, ישראל כהן (כן, בלם נבחרת ישראל לשעבר). מה רמלה הרוויחה מהאיחוד ההוא? קשה לנו לומר. מה יישאר לבת ים ביום שאחרי האיחוד הנוכחי? אפשר לקפוץ לביקור קצר ברמלה ולנחש. אבל מה אפשר לצפות מעיר כמו בת ים, שמסרבת לקחת את גורל הכדורגל שלה בידיה ונשענת על מאכער מזדמן עם כרטיס כניסה לליגת המשנה?
5 גוונים של כתום: צבע חסר צבע
נכון, כתום הוא הצבע של נס ציונה ושל ראשון לציון, אבל על המגרש הוא עושה עבודה ממש גרועה. יותר מדי קבוצות באיזור, שאפילו טיפחו יריבות בין־עירונית משמעותית (בכדורגל ובכדורסל), חולקות צבע אחד. וכל זאת על אף שרובן, אם לא כולן, אחזו עד לפני שני עשורים או יותר בצבעים אחרים לגמרי, מצהוב ועד ירוק.
הגיע הזמן, בטח כשכל אחד ואחד מהמועדונים עבר טשטוש זהות פושע; ובשם היריבות והבדלנות שאנחנו כל כך אוהבים בספורט; שניתן בקבוצות האלה סימנים - צהובים, אדומים או כחולים. רק לא עוד מהכתום הזה.
אפילו לא ברנטפורד: בחולון ויתרו על הכדורגל
מאז שנת 2005 אין לעיר חולון קבוצת כדורגל בליגה מקצוענית, ולמען האמת, גם בשנים שעוד היתה, צפרירים חולון המיתולוגית התעקשה להתנדנד בין הבינוני לתחתית השכונתית של הכדורגל הישראלי. שום דבר לנפנף בו, מלבד זיכרון רומנטי.
אם זאת העירייה, או בכלל התושבים, קשה שלא לתהות איך באחת הערים הגדולות והעשירות בישראל ויתרו על ענף הספורט הפופולרי בעולם, בלי שום מאבק. אז נכון שמרבית התושבים אוהדים את מכבי או הפועל תל אביב, אבל איפה הילדים בעיר הילדים מתאמנים? נוסעים לקריית שלום? למתחם חודרוב בוולפסון?
חולון היא ללא ספק אחת ההחמצות הגדולות של ליגת העל, וכמי שמשמשת עיר במחוז תל אביב, היא היתה יכולה להתפאר לפחות בגרסה הציונית של קריסטל פאלאס או ברנטפורד הלונדוניות - כי יש עירייה חזקה ותושבים מכל המעמדות שאוהבים את המשחק הזה.
אבל בחולון, וזה החטא הגדול, חיים בהכללה גסה "אוהדי הצלחות", ולכאלה, לא ממש מזיז לחיות בצילן של קבוצות תל אביביות, או של מי שלא מובילה היום את הטבלה. וחבל על כל אוהדי הכדורגל בחולון שמפגינים את כוחם רק באולם הכדורסל.
