דיאב אל־גלבאן לא ישכח את הטיפוס המפרך מתחתית המכתש הקטן ועד המצוק הצופה עליו מלמעלה. "היה רגע שנשברתי וחשבתי לעצמי מה אני בכלל עושה כאן", הוא נזכר. "בפעם הראשונה תהיתי למה לקחתי על עצמי בכלל להצטרף לתוכנית 'כוכבי המדבר', לסדרת שטח עם שבוע הישרדות כמעט בלי אוכל. היו לי מעט מים, כמה תמרים ובצל. את התמרים הייתי אמור לחלוק מאוחר יותר עם החברים שלי, אז אכלתי את הבצל שלי והוא היה נורא טעים, להפתעתי".
ומצאת תשובה למה הצטרפת למסע הזה?
"כשאתה נרגע וחושב על זה לעומק, אתה מבין שהמסלול שעשית הוא בעצם מודל לחיים האמיתיים. לחיות בשטח, לשרוד שבוע שלם במדבר, לעמוד בזמנים, לנווט ליעד שנקבע מראש, לקבוע נקודות ומטרות ולחפש את הדרך להגיע אליהן. אלו החיים עצמם".
זה לא קצת מוזר שבחור ממוצא בדואי יוצא לסדנת שטח מדברית?
"ברור שזה לא מוזר. אני לא גר באוהל ולא מחנה לידו את הגמל כל ערב. גדלתי בערערה בנגב ואני עירוני בדיוק כמוך. השטח זר לי לחלוטין. אחרי שלושה חודשים בשטח כל כך התלהבתי מהחוויה, עד שלקחתי את האחים שלי לקמפינג עם אוהלים. בחופשות אנחנו בדרך כלל באכסניה בכנרת, אז עבורם חוויית השינה באוהל היתה מאוד מהנה. הם מעולם לא עשו את זה לפני כן".
בטח יש כאלה שחושבים שזה קצת משונה.
"ממש לא. הבדואי של השטח זה משהו שהיה פעם, אולי בתקופה של סבא שלי. יש הרבה יהודים כמוך שלא יודעים עלינו כלום, ואם הם חושבים שהם יודעים, זה לא בדיוק הדברים הכי חיוביים בעולם".
אתה מתכוון לשנות את זה?
"אני בהחלט מתכוון לנסות. לנווט בשטח זה קל. המשימה האמיתית שלי היא להגיע למצב שבו החברה הבדואית תהפוך לחלק מוכר, שייך, הכרחי ולגיטימי מהחברה הישראלית. חייבים לעשות שינוי מבפנים. לכן הצטרפתי ל'כוכבי המדבר'".
צמצום פערים
שלושת החודשים של דיאב אל־גלבאן וחבריו במסעות רגליים לאורך ולרוחב המדינה, שהסתיימו בעלייה מתישה לפסגת החרמון, הם חלק מסדנת 'החממה': מדובר בשנה בתוכנית 'כוכבי המדבר', שפועלת בנגב בחמש השנים האחרונות ומטרתה לפתח דור חדש של מנהיגות בדואית צעירה, שתשנה את המציאות העגומה בקהילה ובמרחב הנגב.
"הארגון פועל ומחבר בני נוער מיישובים ושבטים שונים ליצירת קבוצת מנהיגות מלוכדת, שיחד תוביל תהליכים של שינוי", אומר מתן יפה, מנכ"ל עמותת 'כוכבי המדבר'. "משימתנו היא לתת לחניכי התוכנית הזדמנויות לפיתוח ולמימוש הפוטנציאל שלהם ולעזור להם להוביל שינוי ולקדם את החברה הבדואית כחלק משמעותי בחברה הישראלית".
"צעירים בדואים בדרום רואים את הפערים בינם לבין בני גילם בחברה היהודית כמעט בכל תחומי החיים: בכלכלה, בבתי הספר, בהזדמנויות התעסוקתיות שלהם ובחיי הפנאי, לכן אין פלא שהתסכול צף על פני השטח", אומר יפה. "תחשוב על ההבדל בין תינוק בדואי שנולד בסורוקה לבין התינוק היהודי שנולד במיטה לידו, אילו פערים יש ביניהם כשהתינוק הזה מגיע לגיל 18 אף על פי שהפוטנציאל זהה. אלה פערים שמייצרים תסכול וייאוש ומגבירים את תחושת הניכור. לכן התוכניות החינוכיות של 'כוכבי המדבר' עוסקות כולן בפיתוח תחושת מסוגלות, הטמעת יכולת היזמות ולקיחת אחריות על החברה".
"אנחנו אמנם חלק מהמדינה, אבל רבים מאיתנו לא מרגישים ככה", אומר אל־גלבאן, "הבעיה היא שהחברה הבדואית מעולם גם לא עבדה יחד כדי לשנות את המצב הזה. החיים בקהילה הבדואית מוכתבים על ידי מערך של נאמנויות למשפחה ולשבט. כאן אנחנו ניכנס לתמונה כמנהיגי קהילה עתידיים, שיהיו בקשר האחד עם השני ויפעלו למען החברה הבדואית כולה, מה שלא קורה כיום".
איך תעשו את זה?
"כל אחד בדרך שבחר. יש מי שהולכים להיות עורכי דין, אחרים רופאים. חבר טוב שלי רוצה להקים כפר נוער לבעלי צרכים מיוחדים. אני שואף להקים תנועת נוער שתפעל בחברה הבדואית. לכן במקביל ללימודים שלי בירושלים אני עובר שנת הכשרה כרכז בשבט צופי היובל בירושלים".
מסתערים על המקלובה
דיאב אל־גלבאן (22) הוא בחור אינטליגנטי, ישיר, כן ורהוט. פרקליט המדינה שי ניצן, שפגש אותו בביקור אנשי הפרקליטות במרכז ג'ו אלון בנגב, הזמין אותו בשבוע שעבר לארוחת ערב בביתו והכיר לו את משפחתו. "היה נחמד", אומר אל־גלבאן. "הוא אדם צנוע עם משפחה נחמדה והיה ערב מקסים. סיפרתי להם מה זה להיות בדואי היום. הם לא ידעו שגדלתי עם אינטרנט בדיוק כמותם".
"התרשמתי ממנו מאוד", אומר שי ניצן. "הצלחתי לכנס לארוחת הערב ארבעה מחמשת הילדים שלי, שכבר לא גרים בבית, כי היה לי חשוב שיפגשו אותו. הוא נהנה מהארוחה המסורתית ומשירי השבת. זו היתה חוויה חדשה עבורו. השיחה קלחה כי כל הילדים שלי היו בצופים, כולל הקטנה שעדיין שם. הם נדהמו שהוא בן למשפחה כל כך גדולה שעדיין גרה יחד".
דיאב אל־גלבאן נולד ביישוב הבדואי ערערה שבנגב, הבן התשיעי למשפחה של 16 נפשות. "אתה צריך לראות ארוחת ערב אצלנו ביום שישי בערב", הוא צוחק. "הבנים הנשואים והמשפחות שלהם גרים בשטח שלנו".
אתם כמו קיבוץ קטן.
"משהו כזה. בארוחת הערב של שישי, כשכולם מגיעים, יש בין 40 ל־50 איש, שמסתערים על המגשים של המנסף והמקלובה עם כפות ומחסלים הכול".
אל־גלבאן למד בתיכון בערערה ובגיל 17, כשסיים י"ב, הלך ללמוד הנדסה במכללת סמי שמעון בבאר שבע. "אחרי שנה הבנתי שהתחום לא ממש מעניין אותי ואני רוצה לעבוד עם אנשים", הוא אומר. "שמתי לב שאני נותן משקל לעניין החברתי. חברים שלי, שהיו בשנה הראשונה של תוכנית 'כוכבי המדבר', המליצו לי להגיע לקיבוץ רוחמה, לתוכנית החממה. היה לי קשה לשכנע את ההורים שלי כי הם לא הבינו במה מדובר, כמוני בעצם, ומה זה חינוך לא פורמלי. אבל הרגשתי צורך לתרום ולעשות שינוי. בסופו של דבר אחי הגדול סרי שכנע אותם לתת לי ללכת לנסות".
מי ידליק את האש
"החממה היא תוכנית חינוכית אקסקלוסיבית לבוגרי תיכון מהחברה הבדואית", אומר יפה. "התוכנית מתפרסמת בקרב הצעירים וגדלה כל שנה, ויש לה בוגרים מאוד מוצלחים. המטרה במהלך השנה היא לפתח כישורי מנהיגות, להתנסות ביזמות חברתית, להיפגש עם קבוצות בחברה הישראלית, להכיר את עולם העבודה ולפתח כישורי חיים. הם עוברים הכנה לקראת האקדמיה, מסיירים במוסדות לימוד בארץ, מכירים מסלולים ייחודיים, לומדים קורסים בעברית ובאנגלית אקדמית, וכמובן, יוצאים לסדנת שטח".
ישראלים מלמדים בדואים לשרוד בשטח?
"סבא שלהם בטח לימד את סבא שלי, אבל היום הדברים השתנו. לקחתי אותם לאיזה יער וביקשתי מהם להדליק אש בלי להשתמש בגפרורים. אף אחד מהם לא הצליח".
למה לעשות את זה בכלל?
"כי בלי להבין את ההיסטוריה והמסורת שלהם, בלי להתגאות בזהות שלהם, הם לא יוכלו לעולם לבנות גשר עם החברה היהודית כשווים. לכך נועדה השנה הקשה הזאת שהם עוברים בחממה. המטרה היא שכבוגרי 'כוכבי המדבר' הם יחזרו לקהילה שלהם, יבנו מציאות אחרת וישפיעו על אוכלוסייה של 250 אלף איש באמצעות מודלים לחיקוי. גרעין של כוכבים שיגיעו לכל יישוב בדואי, מנהיגים שיהיו פזורים על פני כל כפרי המגזר. זו תהיה מהפכה".
"המהפכה שלי היא להקים תנועת נוער חדשה ממש מהבסיס", אומר אל־גלבאן. "70 אחוז מהאוכלוסייה הבדואית הם בני פחות מ־20. הנוער הבדואי חייב מסגרת, כי מרגע שהוא מסיים את הלימודים בצהריים אין לו שום פעילות שתעסיק אותו ותפתח אותו".
למה לא הצופים?
"כי אני לא רוצה שנהיה עוד שבט צופים בעוד מקום בארץ. אני רוצה שנקים תנועת נוער שמיועדת רק לנוער הבדואי. אני הלכתי להשתלם בצופים בירושלים כי זו תנועת הנוער היחידה שלא מזוהה פוליטית".
איך קיבלו אותך?
"בהמון אהבה ובהרבה סקרנות".
"היה מרגש עבור החניכים והמדריכים לפגוש את דיאב", אומרת רכזת שבט היובל, ירדן לוזיה. "הם לא פגשו בדואים קודם לכן. במישור המקצועי הוא מדהים, כי הוא מביא איתו המון ניסיון ממסגרות אחרות".
"השנה הזאת בצופים בירושלים היא הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש נוער יהודי וגם להבין במה כרוכה העבודה בתנועת נוער", הוא מסביר. "במקביל אני גם לומד חינוך וחברה בקמפוס של המכללה האקדמית אונו בירושלים".
אתה נתקל בגזענות?
"ברור, אבל אני בכלל לא רוצה לעסוק בזה. יש גזענים בכל מקום. המשימה שלנו היא לא להפוך את זה למשהו מרכזי אלא למשהו שולי, כמו שזה באמת".
מה חושבים בערערה על השנה הזאת בצופים?
"המשפחה והחברים מאוד תומכים. לצערי תמיד יהיה מישהו שיציג את זה באור שלילי כי האינטרס שלו הוא להציג אותנו כמסכנים. המטרה שלי היא לא להצטרף לתלונות על הגזענות במדינה אלא דווקא להגיע עם פתרונות".
תנועת נוער היא הפתרון?
"ברור, כי בתנועת נוער לא רק פועלים למען הקהילה. עצם ההשתתפות מעצימה את המדריכים ואת החניכים. כיום בן נוער בקהילה שלנו לא מרגיש שהוא משפיע על אחרים. תנועת נוער תיתן משמעות לעשייה ולא תעסוק רק ברחמים עצמיים ובתחושת קיפוח כפי שיש היום".
לחסל סטיגמות
כששואלים את דיאב אם הוא מרגיש מקופח כאזרח בדואי, הוא מודה שכן. "אבל זה בגלל שלא מכירים אותי. זה רק הופך את המשימה שלי ושל החברים שלי מ'כוכבי המדבר' לכל כך חשובה".
ובכל זאת, הסטיגמות האלה לא הגיעו משום מקום.
"נכון, אבל כמו בכל חברה, גם אצלנו יש מי שלא מתנהגים בצורה נורמטיבית. חשוב לזכור שמדובר באחוז מאוד קטן שמקבל חשיפה, הרבה יותר ממספר האנשים שהוא מייצג באמת, וזה פוגע בכלל החברה שלנו. הרי יש 350 אלף תושבים בדואים בנגב. מישהו יכול לדמיין שכולם פושעים?".
"התדמית של הבדואים על הפנים ב־30 השנים האחרונות, וזה בניגוד גמור לאנשים המדהימים שיש בקהילה הזאת, והם הרוב", אומר יפה. "כדי להביא לשינוי חייבים להצמיח מנהיגים בדואים שיודעים לבנות גשרים גם בתוך החברה הבדואית וגם בינה לבין החברה היהודית. חייבים לטפל בתהום הפעורה בין החברות שמרכיבות את מדינת ישראל. ברור כשמש שעתיד הילדים שלי תלוי לגמרי בעתיד הילדים הבדואים שגרים לא רחוק מהיישוב שלי בנגב. אם הם גרים באותו מרחב משותף הם חייבים גם הזדמנויות משותפות".
מה עם מקרים כמו פרשת הדריסה באום אל־חיראן ורצח החייל בערד? זה לא בולם את הפעילות שלכם?
"אלה מצבים איומים, אבל הם גורמים לנו ליתר מוטיבציה לעבוד קשה. הקיצונים משני הצדדים מנסים לפגוע בנו, ואנחנו נמשיך לעבוד ולבנות עוד גשרים בין הצדדים. קל לשקוע ברחמים עצמיים, אבל אנחנו לא נעשה את זה ונמשיך לעבוד יחד כישראלים".
אתה קודם כל ישראלי או בדואי?
"זו שאלה מאוד מורכבת ולא הוגנת. לכל אחד המעגלים השונים בחייו שהוא מחויב להם. אתה נשוי ואבא וישראלי, אז מה אתה קודם? אני בדואי וערבי וישראלי. אין כאן שחור ולבן".
תלך לפוליטיקה בעתיד?
"אני מעדיף שלא. אפילו שזה חשוב, הייתי שמח להשפיע מחוץ לפוליטיקה".
רבע מיליון בדואים
בנגב מתגוררים כ־250 אלף בדואים שהם כשליש מתושבי האזור. קצב הצמיחה של האוכלוסייה הבדואית, ארבעה אחוזים בשנה, מהיר ביותר, לכן היא צפויה להכפיל את גודלה במהלך 16 השנים הקרובות.
בשנת 2030 יהיו הבדואים כמחצית מאוכלוסיית הנגב. כיום הם נמצאים בתחתית הסולם החברתי־כלכלי בישראל בכל המדדים, כולל תעסוקה והשכלה: שיעור הנשירה מהתיכון עומד על 29 אחוז, רק 7.8 אחוזים ממסיימי התיכון פונים ללימודים גבוהים, ורק 22 אחוז מהנשים הבדואיות ו־60 אחוז מהגברים מועסקים.
