כשמלודי פרנק, 25, מאשדוד, מתבקשת לספר על הזכרונות הקשים ביותר בחייה, היא מתקשה לבחור. היא מהססת לרגע, שולה ממעמקי מוחה אירועים מחיים שלמים של בדידות, הזנחה, געגועים לאמא שלא הסכימה לקבל אותה, פנימיות לנוער בסיכון שעזבה בתוך זמן קצר, בתי אומנה שברחה מהם, לינה בגנים ציבוריים, עבודות מזדמנות, חיים בבתים נטושים ורעב.
"אני חושבת ששתי ההפלות שעברתי", היא פולטת לבסוף מבעד לשפתיים החשוקות שמאפיינות את דיבורה, אותו דיבור מונוטוני שהוא מין מנגנון הגנה שלא מבטא כמעט כל רגש, לא של כאב ולא של שמחה, אלא מעין השלמה עם המציאות. "אחת בגיל 16, אחרי שעברתי אונס קבוצתי. חזרתי ממסיבה מאוחר בלילה, הלכתי בדרום תל אביב. המשטרה באה, אבל לא תפסו אף אחד. ואז היה הריון שני, בגיל 19, ולא ידעתי ממי זה. כן, ההפלות זה הדבר הכי גרוע שקרה לי".
זה נשמע נורא.
"ברור שנורא, אבל לכל החבר'ה שמשחקים איתי בסרט יש סיפורים קשים, אלוהים ישמור איזה סיפורים. לא צריך אפילו לספר אותם. לפעמים מספיק להסתכל על הבן אדם כדי לראות מה הוא עבר בחיים".
הרוסייה והמלהקת
כמו אצל מלודי, חיים שלמים של כאב ומאבק חרוטים על פניהם של מרבית השחקנים הצעירים שמשחקים לצדה בסרט החדש "מוטלים בספק", שיעלה לאקרנים השבוע. כמו אצל פרנק, גם אצל כל אחד מהם קשה לשים את האצבע על החלק בפנים שבו מסופר סיפורו: אולי זו הלסת המתריסה, העיניים הזועמות, השריטות והחתכים, השקיות הכבדות מתחת לעיניים, הדיבור הלועג והכועס. מטרת המפיקים היתה לשתף בסרט 11 נערים ונערות, שגם אם הם חסרי כל ניסיון קולנועי, הרי הם מלאי נסיון חיים.
הסרט מספר על אסי (רן דנקר), תסריטאי ומשורר תל אביבי, שבעקבות תאונת אופנוע שהיה מעורב בה נידון לעבודות שירות: להעביר חוג לקולנוע במקלט שכונתי בעיירת פיתוח בדרום הארץ. תלמידיו הם חבורת צעירים מתוסבכים שהיו מעורבים בפלילים. בתחילה הוא נתקל בחומת התנגדות ובחוסר תקשורת, אבל בוחר להתמיד ומצליח להתחבר אליהם.
"מלודי נכנסה לתמונה כי היה לנו חשוב לצרף לנערים גם נערה אחת, שתרענן את הקאסט", אומרת המלהקת ועורכת התסריט אורית אזולאי, שעבודתה בסרט זיכתה אותה בפרס אופיר. "חיפשנו מישהי ממוצא רוסי או בוכרי שיש בה משהו קיצוני, מחוספס ופרוע".
וזאת מלודי?
"לא רק זה. יש בה המון ניגודים. היא מהממת, אבל יש בה גם פצע פעור, רואים שהיא מישהי שהחיים חרכו מכל כיוון, עם המון כאב ועם זאת גם המון הומור ואירוניה עצמית. החיבור הזה אצלה הרס אותי. היא היתה חייבת להיות בסרט שלנו".
ההומלסית והבמאית
את מלודי הכירה אזולאי דרך הבמאית מאי עבאדי־גרבלר מבית הספר לקולנוע סם שפיגל, שבתשע השנים האחרונות מצלמת סרט תיעודי על חייה של הנערה האשדודית. "כשהשתחררתי מהצבא עברתי לתל אביב, מלצרתי והתנדבתי ב'הירקון 70', מהדורת חדשות רשת חברתית", נזכרת עבאדי־גרלבר. "אחת הכתבות עסקה בסקווטינג בתל אביב, פלישה של הומלסים לבתים נטושים. כך, בבניין נטוש ליד תיאטרון הבימה, פגשתי את מלודי בפעם הראשונה. היא היתה אז בת 15".
מה היא עשתה שם?
"היא שוב ברחה אז מאחת הפנימיות, ואמא שלה לא היתה מוכנה שתגור איתה. זה היה המקום היחיד שהיו מוכנים לקבל אותה. היו שם מסוממים, שיכורים, גברים ונשים שעבדו בזנות, אוכלוסייה קשה מאוד".
איך התחברתן?
"היא הגיעה אליי לראיון עם בחור צעיר שגר איתה ועסק בזנות. ישר נדלקתי עליה, כי היה בה חשמל שאי אפשר להתעלם ממנו. התחלתי לצלם אותה ולתעד כל מה שעובר עליה בחיים".
היא בטחה בך? נחשפה לפנייך?
"הייתי גלויה מאוד איתה וסיפרתי לה את סיפור חיי. גם החיים שלי היו לא פשוטים. בגיל שלושה חודשים אימצו אותי מהפיליפינים, ובגיל שבע אמי המאמצת מתה מסרטן, ומאז אבא שלי גידל אותי. סיפור חיים כזה תמיד יוצר פתיחות ואמון".
"אני חושבת שמאי היא הבן אדם הכי טוב שפגשתי עד אז", אומרת מלודי. "בהתחלה פחדתי מזה שהיא מצלמת אותי, אבל לאט לאט הבנתי שהיא חברה שלי, שהיא משתדלת לעזור לי ומנסה לקרב ביני ובין אמא שלי".
מלאכת הצילום הפכה לסרט "מאמושקה", המתאר את חייה של מלודי, תלאותיה, אהבותיה ובעיקר יחסיה עם אמה ויקטוריה. "לדעתי, זה שורש כל הרע בחיים שלה", אומרת עבאדי־גרלבר, שהסרט זיכה אותה במענק ברנשטיין לפרויקט גמר מצטיין. "בסרט רואים את מערכת היחסים המעוותת בין השתיים, איך תשומת הלב של האם מותנית בשכר שהבת מביאה הביתה, וכשהסכומים אינם גבוהים מספיק, היא נזרקת לרחוב. מלודי חיה כשורדת ברחובות ונלחמת לחזור הביתה, בתקווה שתצליח לשנות את דרך החשיבה של אמה ולזכות באהבתה ללא תנאי".
בסלולרי של מלודי הטלפון של האם שמור תחת השם "אמא שלי כל עולמי", הגדרה שאינה מעידה על שינוי בהלך הרוח. "כשיצא הסרט של מאי היה בסדר בינינו זמן מסוים, אבל אחר כך היא שוב סילקה אותי", אומרת מלודי.
"אני לא רוצה לדבר עליה", אומרת בתגובה האם ויקטוריה בשיחת טלפון ומוסיפה, "מה היא עשתה עכשיו?".
"היא לא אשה רעה", מנסה עבאדי־גרבלר לסנגר על האם, "ככה היא גדלה בעצמה. רגש הוא לא הצד החזק שלה. לשתיהן היו חיים קשים מאוד".
האם והבת
מלודי פרנק נולדה כאיזבלה, או בקיצור בלה, אבל בעצת רב שינתה את שמה למלודי, בתקווה שהשם ישנה את המזל הרע. היא עלתה לישראל כשהיתה בת שלוש עם אמה ואחותה, והמשפחה התיישבה באשדוד. "מעולם לא פגשתי את אבא שלי", היא מספרת. "הוא נעלם קצת אחרי שנולדתי. מי שגידל אותי היה חבר של אמא. אהבתי אותו, אבל הוא נהרג בתאונה".
עד מתי גדלת בבית?
"עד גיל שש. ואז אמא שלי לא יכלה להתמודד איתי יותר ומסרה אותי לפנימיות. לא הצלחתי להישאר באף מקום יותר מדי זמן, אז ברחתי הביתה שוב ושוב, וגם שם לא יכולתי להישאר ושוב ברחתי, הפעם לרחוב".
למה ברחת?
"כי בשום מקום לא היה לי טוב, לא בפנימיות ולא בבתי האומנה. הייתי מקבלת עונשים כל הזמן, היו כולאים אותי בבית. אני לא יודעת אם כל זה היה בגללי או בגללם, אבל לא יכולתי להישאר שם וברחתי הביתה, אבל גם בבית לא רצו אותי. הייתי חוזרת, מנסה לפתוח את הדלת, מבינה שהמפתח תקוע בצד השני ואז דופקת ודופקת, אבל אמא שלי לא היתה פותחת. היה לי מזרן קבוע בחדר המדרגות, ועליו הייתי ישנה. בכל פעם ביקשתי להישאר, כל מה שרציתי היה שהיא תאהב אותי ותהיה גאה בי. הייתי עובדת ומביאה לה את כל הכסף, אבל היא המשיכה לשלוח אותי משם. כשהייתי רעבה ולא היה לי ממי לבקש כסף לאוכל, הייתי נוסעת לתל אביב. ידעתי ששם יותר קל להסתדר".
איך זה?
"כי בתל אביב יש עמותות שעוזרות לאנשים כמוני שברחו מהבית, למשל עמותת "מישהו לרוץ איתו". הייתי אוכלת שם, מתרחצת, משחקת קצת במחשב, ואז הולכת עם חברים לישון בבתים נטושים. כשזה לא הסתדר הייתי גונבת טלפונים, אופניים, מחשבים, דברים כאלה, ומוכרת אותם בשביל כסף לאוכל ולבגדים".
הבתים הנטושים, זה לא מסוכן?
"מה פתאום. החברים הכי טובים שלי משם. לכולם שם היו בעיות כמוני, היו כאלה ששתו, היה אלה שעל סמים, אבל כולם היו עם לב טוב".
וחלקם יצאו מזה?
"בטח. יש לי חברה שהיום היא סטודנטית וחבר שהתחתן לא מזמן, אבל יש גם כאלה שמתו. חבר טוב שלי מת לא מזמן ממנת יתר, ויש גם כאלה שמתו ממחלות של הרחוב".
המציאות והחלום
ההקרנה החגיגית של הסרט בפסטיבל ירושלים היתה רגע מכונן מבחינת מלודי. "הרגשתי המון גאווה", היא אומרת. "זה משהו שחלמתי עליו כל החיים ולא האמנתי שאצליח להגיע לזה. הדמות שלי בסרט היא בעצם הדמות שלי בחיים, כמו אצל רוב הילדים האחרים. אחד השחקנים אומר בסרט שהוא לבד כל החיים שלו, בכל מצב ובכל מקום, גם כשהוא עם אנשים נוספים. ממש התחברתי לקטע הזה. זה בדיוק מה שהרגשתי כל החיים. נטושה. בלי חברים ובלי משפחה".
היום היא בזוגיות "עם מישהי שאני נורא אוהבת, אהבת חיי. עברתי יחד איתה לאילת, התחלתי לעבוד במלצרות ואני מקווה שמשנה מקום משנה מזל. אני מקווה מאוד להמשיך לשחק בסרטים. זה החלום שלי. אני מחכה להצעות".
"היא מהממת ב'מוטלים בספק'", אומרת עליה עבאדי־גרבלר. "את האודישנים שהיא עשתה הכנסתי לסרט התיעודי שלי. אני חושבת שזאת היתה חוויה חיובית מאוד בשבילה. היא הגדילה את מעגל החברים שלה וראתה שהיא מסוגלת להגשים חלומות".
יש לה עתיד בתחום?
"אני בטוחה בזה. שידכתי אותה לבמאית של סדרת הטלוויזיה 'להעיר את הדוב', ושם היא מופיעה כסטטיסטית. אני לא יודעת אם העתיד שלה יהיה בקולנוע או בכל דבר אחר. מה שכן, יש לה יצר הישרדות לא ייאמן וכוחות עצומים ולא מובנים מאליהם. היא בטוח תצליח בחיים".
רן דנקר: "למדתי מהם המון"
"העבודה עם הנערים היתה האתגר הכי גדול והכי מעניין מבחינתי בסרט. הגעתי חושש, סקרן וחשדן, כמו שהם הגיעו אליי, אני משער. כל אחד בא עם מה שהוא חושב שהוא יודע על האחר. לאט לאט נרקמו בינינו חברות, אמון ואהבה גדולה. למדתי מהם המון, דווקא בגלל חוסר הניסיון שלהם במשחק. הם הביאו משהו אמיתי מאוד וחי. מלודי בחורה מעניינת ורגישה מאוד, והיא עשתה עבודה נפלאה בעיניי. מיד בסצנה הראשונה שלי איתה ועם הנערים נשבר הקרח".
