שכונת ג'סי כהן היא הכוכבת הראשית בסרטון התדמית שיצרה קבוצת נערי הבית של 'מועדון שטרודל'. "המטרה שלנו היא לשנות את התדמית השלילית של השכונה", הם אומרים פה אחד. "אנחנו רוצים שאנשים יבינו שג'סי כהן היא שכונה ככל השכונות", אומר רפאל יקותאל בן ה־18, תושב השכונה, "חיים וגרים בה אנשים שרוצים לחיות ולעשות בדיוק כמו בכל שכונה אחרת, והכי חשוב זה שאין בה שום דבר מפחיד ומסוכן כמו שכולם חושבים".
ניסיונות רבים נעשו במהלך השנים לשנות את תדמית השכונה. לפני שנים רבות דבקה בה סטיגמה של שכונת דלות ופשע בלתי מומלצת למגורים. "החצר האחורית של חולון", מגדירים אותה תושבי השכונה, שנאבקים לשינוי תדמיתה. הפעם מרימים את הכפפה בני הנוער, באמצעות הסרטון 'לא מה שחשבתם', בהנחיית איריס חיון-פרי, בעזרת עמותת ג'וינט ישראל ורשת קהילה ופנאי בחולון.
סוג של בית
חיון-פרי (46) גדלה בקריית מלאכי. "כמי שגדלה במקום שתדמיתו היא גרועה וחלמה כל חייה לצאת משם כדי שהסטיגמה לא תדבק בה, אני יכולה להבין את המקום שבו הם נמצאים ואת הצורך לשנות. רק הם יודעים עד כמה הדבר הזה פוגע בהם ועד כמה הסטיגמה איננה נכונה".
במסגרת לימודי התואר בחינוך והוראה התגבשה אצל חיון-פרי ההחלטה ליישם את אפשרויות המדיה לטובת בני הנוער כתרומה לקהילה. "בעבר עסקתי בהפקה וחשבתי שדרך המדיה בני נוער יכולים לתרום לשיווק ולהסברה לעמותות ולארגונים חברתיים כחלק מהמחויבות האישית, כשהתוצר יהיה קמפיין שאותו יתרמו לאותו גוף".
בתחילה היו אלה תלמידי עירוני ט' בתל אביב, שיצרו קמפיין לעמותת 'שחף' המטפלת בהפרעות אכילה. ואז, עם האוכל בא התיאבון. "פניתי לג'וינט, שהפנו אותי לרשת קהילה ופנאי בחולון, במטרה לחבור לחבר'ה מג'סי כהן, כדי ליצור סרטון שישנה את תדמית השכונה".
'מרכז שטרודל', שהוקם בשכונה לפני כעשור, יצא לדרך כמרכז מחשוב ולמידה. "עם הזמן המרכז התפתח", מספרת עדי צפדיה, מנהלת המקום, "והפך לסוג של בית שמאפשר פעילויות אחר הצהריים, עם העשרה, עזרה בשיעורים ועוד".
"למרכז מגיעים מדי יום כ־250 ילדים ובני נוער מהשכונה ומחוצה לה", מוסיפה ליבנת מזרחי, מלוות קבוצת הבית, "כך למעשה נבנתה קבוצת הבית - 12 תלמידים שנותנים את הטון למה שקורה פה. הם הגיעו במסגרת המחויבות האישית ונשארו כאן".
בשנה שעברה יצאה קבוצת הבית לסמינר מנהיגות. "אחת המשימות שלהן הייתה ליזום רעיון שניתן ליישם", אומרת מזרחי, "תמיכה כלכלית הובטחה לקבוצה שתגיע עם הרעיון הטוב ביותר. הרעיון ליצור סרט תדמית זכה".
2 צפייה בגלריה
צעירי ג'סי כהן. "זה מיד מתייג אותך כמישהו שאין לו יכולות או שהוא עבריין" | צילום: אבי מועלם
כך, למעשה, נוצר החיבור בין קבוצת 'שטרודל', חיון-פרי והסרטון. "התהליך היה לא רק להפיק סרטון אלא לבנות אותו ביחד, מהרעיון ועד לתסריט, לבימוי ולהפקה", אומרת חיון-פרי, "אני רק מלווה אותם. המטרה הייתה לזקק את מה שהם רוצים להעביר. עבורי זה היה תהליך מדהים לשמוע אותם ולחוות איתם את החוויה. גם ברמה האישית סגרתי מעגל, כי התביישתי וכעסתי על הסטיגמה שיש על העיר שלי".
חצי שנה של עבודה הולידה סרטון קצר בן שתי דקות, שעתיד לעלות לרשת בימים הקרובים. הציפייה למיליוני צפיות גדולה.
לא נראית מג'סי
רפאל יקותאל, שמיניסט בתיכון 'נבון', נולד וגדל בג'סי כהן. "אני חי כאן ומאוד מפריע לי מה שחושבים ואומרים על השכונה. זה משהו שאני לא מכיר ברמה האישית, אבל כשאתה שומע את זה מבחוץ, זה צורם ומפריע".
גם עידן אזולאי, בן 18, תלמיד כיתה י"ב, גדל בשכונה. "מפריע לי מה שאומרים וחושבים עליה", הוא אומר, "מציק לי שאחוז קטן מהאוכלוסייה כאן הוא זה שנותן את הטון. קורים כאן דברים נפלאים, עם אווירה שאין בשום מקום אחר. זו שכונה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ואנשים פוחדים להגיע אליה כי פעם מישהו כאן נרצח, או כי פעם היה כאן איזה פשע".
ראובן מולקנדוב בן ה־18 לא מתגורר בשכונה, אבל פעיל במועדון מזה כשלוש שנים. "הגעתי לחולון בגיל 13 מתל אביב. שכונת בן גוריון, שבה אני גר, נושקת לג'סי כהן. מגיל צעיר שמעתי שאסור להסתובב בשכונה, בעיקר לא בלילה, כי יש פה פושעים. כשהתחלתי להגיע לכאן אנשים הרימו גבה, כל הזמן שאלו אותי אם אני לא פוחד והסבירו לי עד כמה זה מסוכן, בזמן שחוויתי משהו אחר לגמרי. הפריע לי שזה מה שחושבים על השכונה, בדיוק כמו שזה מפריע למי שגר כאן".
מישל ברדה בת ה־18, תושבת השכונה, כבר רגילה לתגובות המופתעות כשהיא מספרת שהיא מג'סי כהן. "לא פעם אני שומעת תגובות כמו, איך זה יכול להיות שאת מג'סי כהן, את לא נראית מג'סי, כאילו שאם אני מהשכונה אני צריכה להיראות פושעת. התגובות האלה מלמדות אותי עד כמה הסטיגמה על השכונה מנהלת את יחס האנשים כלפיך".
זהר שגב בת ה־17 עולה לכיתה י"ב בבית ספר 'קוגל' בחולון ומתגוררת בשכונת קריית רבין הסמוכה. "הגעתי לג'סי כהן במקרה, באתי לראות הופעה של להקה שאני מאוד אוהבת והתאהבתי במקום", היא אומרת, "עד אז שמעתי על השכונה רק דברים רעים. אני גרה במרחק הליכה מכאן, בשכונה חדשה שנחשבת יוקרתית יותר. היחס לשכונה נובע בעיקר מבורות ומהסתמכות על סטיגמות של העבר. כל החיים שמעתי שיש כאן פשע ושאסור להסתובב כאן בעיקר בשעות הערב. שזה מסוכן. ככל שהכרתי יותר גיליתי שאין לזה אחיזה במציאות. זו שכונה ככל השכונות ואף טובה יותר מבחינת החומר האנושי".
איפה זה פוגש אתכם, תושבי השכונה?
רפאל: "זה בעיקר לא להבין למה אומרים את מה שאומרים על השכונה. כשעברתי בית ספר נתקלתי בזה לראשונה מחברים, שאמרו לי שהם פוחדים להגיע לשכונה כי שמעו שיש כאן פשע. ואלה חברים שגרים מעבר לכביש. זה לא מעליב אותי, אבל זה גרם לי להבין שמסתכלים עליך אחרת, שנקודת הפתיחה שלך שונה בגלל שאתה בא מהשכונה. כשאני הולך לראיונות עבודה ושומעים שאני גר בג'סי כהן, שואלים המון שאלות, שאני בטוח שלא ישאלו מישהו אחר".
עידן: "אנחנו לא מבינים על מה מדברים כשאומרים מסוכן. בגיל 13 התחלתי לשמוע כמה מסוכן כאן, ולא הבנתי מאיפה זה בא, אבל זה בהחלט הטריד אותי שזה מה שחושבים על המקום שבו אני גר. אלה סיפורים שאולי היו תקפים בעבר, אבל אינם נכונים היום".
מישל: "אני גרה כאן ומרגישה במקום הזה הכי מוגנת ובטוחה, זה הבית שלי, המשפחה שלי, החברים שלי. אני רוכבת על סוסים, מתנדבת בהמון מקומות, עושה דברים כמו כל בני גילי. הסטיגמה שייכת לעבר, והעובדה שעדיין מתייחסים לצעירים מכאן בצורה כזאת מהווה מכשול של נקודת פתיחה שונה וחוסר יכולת להצליח מראש".
זוהר: "אין ספק שכשקורה משהו בג'סי בכהן, רצח, או גניבה או כל מעשה פשיעה אחר, שיכול לקרות בכל שכונה אחרת בארץ, הכותרות שזה יתפוס יהיו גדולות יותר. קורים כאן דברים נפלאים שאני, כתושבת העיר, לא נחשפתי אליהם עד שהגעתי לכאן. זה עצוב בעיניי".
ראובן: "אני חושב שזה קשור גם לנראות של השכונה. לא משקיעים בה כמו בשכונות אחרות. היא ישנה ומוזנחת, וזה מעצים את הסטיגמה של שכונה נחותה".
רפאל: "מעדיפים להשקיע בשכונות חדשות, ואלינו מתייחסים כאל החצר האחורית של העיר. יש כאן בניינים ישנים שצריך להשקיע בהם והתחושה הכללית היא שלא רוצים להשקיע בנו כי אולי זה לא משתלם ביחס להשקעה בשכונות אחרות".
מישל: "לנראות של השכונה יש משמעות פנימית וגם חיצונית. אם העירייה תראה שאכפת לה, זה ייתן מוטיבציה גם לתושבי השכונה ליצור שינוי בתדמית. זה לא יכול לבוא רק מבפנים, זה חייב לבוא בצורה משולבת".
לא משלים את עצמנו
האם הסרט שהפיקו באמת יכול לשנות את התדמית? בעיני צעירי ג'סי כהן, דווקא הם, בני הנוער, יכולים לחולל את המהפכה. "צריך להתחיל מאיפשהו", אומר ראובן, "וסרט הוא אחד הדברים שיכולנו לעשות".
רפאל: "הדור הצעיר רוצה לשנות ולהשפיע. הרעיון היה להציג את השכונה כמו שהיא ולהראות לאנשים שהם מגיעים עם חשיבה מוטעית. הרעיון היה לגרום להם לעצור לרגע ולהבין שלא כל מה שנדמה להם הוא נכון".
שפה יוצרת מציאות?
זוהר: "זה העניין. כשאתה מגיע למקום שלגביו יש לך דעה שלילית, מיד תחפש מה לא טוב כדי להוכיח לעצמך שצדקת. על זה מדבר הסרט. מישהו שמגיע לשכונה ומסתובב בה וכל דבר נראה לו כמו איום, כשבפועל שום דבר מסוכן לא קורה. החיים עצמם מתרחשים והם חיים כמו בכל מקום אחר בארץ ובעולם".
חוויית עשיית הסרט לימדה אתכם משהו?
עידן: "הבנו עד כמה עבודה פיזית ועבודה עצמית נדרשת. היינו צריכים לדייק את עצמנו, להבין מה אנחנו רוצים, לחשוב איך ניתן להעביר את זה, מה אנחנו חושבים על עצמנו ואיך זה מתבטא. זה היה תהליך מעניין מאוד".
רפאל: "אנחנו לא משלים את עצמנו שזה מה שישנה את הסטיגמה, אלא רוצים שזה ייתן פתח לחשיבה ולהסתכלות אחרת. שהסרט יזמין אנשים להגיע לכאן, לתת מעצמם, לתרום לשכונה ולקבל אותנו כמו שאנחנו בזכות מה שאנחנו, ולא בשל ההתגוררות שלנו בשכונה כזו או אחרת".
ראובן וזוהר, אתם מגיעים משכונה אחרת, שנתפסת כטובה יותר. אין תחושה של אי שייכות?
זוהר: "בכלל לא, אני מגיעה ממקום שרוצה לשנות את הסטיגמה כי גם אני ניזונתי ממנה שנים רבות, עד שהגעתי לכאן. היום חשוב לי שגם אחרים ירגישו כמוני".
רפאל: "אנשים שבאים לכאן ומתחברים אלינו לא מעבירים תחושה של התנשאות, להיפך, זאת תחושה של שוויון וביחד. אלה שעדיין חוששים או מרימים גבה, וגרים מטר מכאן, גורמים תחושת התנשאות, כאילו הם טובים מאיתנו, מה שבפועל לא נכון. אנחנו תלמידים טובים, יש לנו חלומות לעתיד, אנחנו מתנדבים, אין לנו שום נגיעה לפשיעה. אנחנו בסך הכל גרים בג'סי כהן".
מעולם לא כעסתם על ההורים, על כך שזו המציאות שלכם?
רפאל: "לא. גם הם חושבים שזה מקום טוב לגדל בו ילדים. אני מניח שבגלל הסטיגמה אנשים רבים היו רוצים לצאת מכאן, כי זה מיד מתייג אותך כמישהו שאין לו יכולות או שהוא עבריין. ברור שאם הייתי גדל בשכונה אחרת, ההתמודדות הזאת לא הייתה קיימת. לא היינו צריכים להוכיח שאנחנו כמו כולם, פשוט היינו כמו כולם".
תישארו בשכונה בעתיד?
רפאל: "אין לי סיבה אמיתית לעזוב, אני אוהב את המקום ואת האווירה. מאוד קשה לי לדעת מה יקרה איתי בעתיד הרחוק".
זוהר: "אני רוצה לגור בחו"ל במטרה לפתח את תחום הרכיבה התחרותית שבה אני מתמקצעת, ובארץ לא ממש זוכה לפופולריות. אם אשאר בארץ, אני לא מוצאת סיבה לעזוב את השכונה".
איריס חיון-פרי: "התהליך הזה לימד אותי גם על עצמי, על המקום שממנו אתה מגיע, על השאלות שאתה שואל את עצמך כנער ועל כך שהנוער היום הרבה יותר מגובש וחזק משאנחנו היינו, ובעיקר על הצורך שלהם לשנות. השינוי מתחיל מלמטה ואין לי ספק שזה יעשה משהו אצל אנשים, שיגיעו לכאן ויבינו שג'סי כהן זה לא מה שחשבו. זה גם לא מה שאני חשבתי כשהגעתי לכאן".
