רבים מתושבי חולון מכירים את אור חיים עוזרי (28). ביומיום הוא צלם סטודיו ומעצב גרפי מצליח, אבל כשנגמרות שעות העבודה, הוא חובש פאה, מתאפר, מדביק אף אדום והופך לצ'יקי מצחיקי. כבר תשע שנים שהוא מגיע למחלקות הכי קשות בבתי החולים בארץ כליצן רפואי, והוא לא מתכוון להפסיק. גם כשקורים מקרים ששוברים את ליבו.
האיש הכי שמח בחולון, למרות הכל
סיפור החיים של עוזרי לא פשוט. כאשר הייתה בת שלוש חלתה אחותו בסרטן. הוא והוריו בילו שנים רבות בליווי שלה במחלקות אונקולוגיות. גם בבית הספר היה לו קשה, והוא סיים לאחר קשיים את לימודיו לאחר שלמד בפנימייה. "הייתי סוג של ילד בעייתי, אבל אני מאוד גאה במקום שאני נמצא בו היום", הוא מספר ל"מיינט חולון" ומוסיף: "הליצנות הרפואית זה בעצם איזון לנפש – שליחות מלאת אנרגיות ועשירה בשמחת חיים".
התקופה הארוכה ששהה בילדותו בבתי חולים עם אחותו השאירו עליו חותם. "רק מי שבילה את כל הילדות שלו בבתי חולים, בזמן שליווינו את אחותי – יכול להבין את הצער והכאב שמשפחות סובלות כשילדיהם חולים בסרטן. למזלי, אחותי הבריאה, אבל העובדה שראיתי איך משמחים אותה, קונים לה משחקים ובעיקר מצחיקים אותה – זה כנראה מה שסלל את חיי, ואפשר לקרוא לזה הייעוד שלי בחיים", הוא אומר.
צפו בעוזרי בפעולה:
אור חיים עוזרי הפך לצ'יקי מצחיקי
(צילום: פרטי)
זמן קצר לאחר שסיים את לימודי בתיכון גילה עוזרי את הליצנות הרפואית, ולמד אותו בסמינר הקיבוצים. "זה מקצוע מאוד מיוחד ומאוד מרגש. במהלך הלימודים מתמחים ועוברים סדנאות גישה לילדים, תקשורת בין מטופל לחולה, איך להעצים את המטופל עם אנרגיה ושמחה, לדעת לקחת את הכאב - להזיז הצידה ולהתמקד בילד, הבעות פנים, משחק ועוד", הוא מסביר.
קראו גם:
איתי לא הספיק לחגוג
תשע שנים עברו מאז, אבל הליצן צ'יקי מצחיקי נולד. פעמיים בשבוע ובהתנדבות מלאה הוא מגיע למחלקות הכי קשות בבתי החולים. "מאז הפעם הראשונה, לא יכולתי לעזוב את בתי החולים. אני כבר תשע שנים מגשים חלומות של ילדים ומשמח אותם. הפעילות הזו גורמת לי סיפוק. לראות ילדים מאושרים, בעיקר אחרי הטיפול שהם עוברים, השתלות מח עצם, כימותרפיה. לא קל לראות ילדים במצב הזה, והרבה פעמים אני נפרד מהם", הוא אומר בעצב.
היו רגעי שבירה?
"כן. בהתחלה הייתי מתחבר בקשר אישי עם הרבה ילדים, והפכנו לממש חברים. אבל כשנפרדתי מהילד הראשון במהלך חצי השנה הראשונה להתנדבותי – זה שינה את חיי. איתי. הוא היה ילד שרציתי לשמח באונקולוגית. דיברתי עם אמא שלו וקבענו שעוד שבועיים, כשיחגוג יום הולדת, נעשה לו משהו מיוחד. שוחחתי עם בנות השירות במחלקה, ביקשתי שירחרחו איזה דברים הוא אוהב, וגילינו שהוא אוהב כדורגל. גייסתי 3,000-4,000 שקל דרך חנות צעצועים, וקנינו משחקים עבורו.
"בבוקר יום ההולדת הגעתי עם בלונים. זה היה יום חמישי, ואני אף פעם לא אשכח את זה. אני נכנס לבית החולים, מגיע למחלקה האונקולוגית לחדר מספר תשע - אני בא, והחדר ריק. האחות תפסה אותי הצידה – ואני שואל, איפה איתי?. היא סיפרה לי שאיתי כבר לא איתנו. לא הספיק לחגוג את יום ההולדת".
מה עשית?
"חילקתי מהר את כל המשחקים, חזרתי הביתה, הורדתי את התחפושת ובכיתי במשך שעות ארוכות אל תוך הלילה".
"זו ההנאה האמיתית שלי"
אחרי רגע השבירה הזה לקח לו זמן לחזור, אבל הוא הבין שהוא חייב את זה לעצמו וגם לילדים. "אגרתי כוחות וחזרתי לעצמי. עד היום אני עושה לעצמי עור של פיל כשאני נכנס למחלקה, אני לא אגיד שאני לא מתפרק, אבל אחרי הפעם הראשונה ששברה אותי, אני מנסה להחזיק מעמד. מאז פגשתי עשרות הורים שכולים שאיבדו את ילדיהם, וזה תמיד כואב".
את כל פעולותיו הוא עושה בהתנדבות מלאה: "אני סוחב ציוד, מגיע לכל בתי החולים בתחבורה ציבורית, פה אני מגייס כסף, שם אני קונה משחקים. רק השבוע אספתי דיסקיות של "הלב שלי שבוי בעזה" עבור הילדים. חברים שלי אומרים, לך תוציא אנרגיה, תבלה, תסע לחו"ל, אבל ההנאה שלי האמיתית היא הילדים".
ואי אפשר לסיים בלי לשאול איך נולד השם צ'יקי מצחיקי?
"הייתי נכנס בהתחלה לחדר לבקר ילדים, ואז כמה מתנדבים ובנות שירות אמרו לי: אתה חייב שם לליצן. פתאום אחד אמר לי צ'יקי. זה התחבר לי בול. התחברתי לשם וגם זיהיתי שמשמעות השם היא אופטימיות, חיוביות ושמחה – וזה בדיוק מה שאני".
