אתם מכירים אותו בשם חולה מספר 36. אחד מחולי הקורונה הראשונים שסומנו וקוטלגו לאחר שנקלעו למסלול של חולה מאומת אחר. כן, בימים ההם שכל חשיפת מסלול אפידמיולוגי עוררה בנו חרדה, שמא גם אנחנו נקלענו לאיזור סכנה.
בימים אלה, לאחר שהחלים, אפשר להציג אותו בשמו האמיתי - ד"ר רוסטם דז'ברוב, תושב חולון, מנהל שירות עמוד שדרה בבית חולים ברזילי. "באותו רגע שמבשרים לך שנדבקת, זה כאילו מודיעים שיש לך איידס", הוא משחזר השבוע, "פתאום אנשים שאתה מכיר כל החיים מפחדים ממך. כשזה נגמר יצאתי לעולם אחר, כאילו השתחררתי אחרי עשר שנים בכלא".
מסלול שגרתי
ד"ר דז'ברוב (47) טס במהלך חודש מרץ לכנס מקצועי לכירורגים אורתופדים בבריסל: "כבר שמענו על הווירוס אבל זה היה משהו רחוק שקיים רק בסין לכן לא חששתי לטוס. ישבתי בהרצאות על ניתוחי גב ולצידי בשולחן היו רופאים מצפון איטליה. באותו שלב לא היתה לי סיבה לחשוש וגם כשחזרתי, עוד לא היתה דרישה של משרד הבריאות להיכנס לבידוד".
דז'ברוב שב לארץ ביום חמישי בלילה, למחרת ביקר במוסך, ערך קניות וסידורים והעביר יום שישי שגרתי. בשבת בבוקר לקח את אשתו ובתו בת השלוש וחצי להצגה בשכונת קריית שרת, לאחר מכן הם אכלו במסעדת ג'פאניקה במרכז נתנאל מול ה'מדיטק', אבל את המסלול הזה תושבי חולון בוודאי כבר מכירים. "אלו מקומות שכל הורה בעיר מכיר, למזלי לא נכנסתי לאולם התיאטרון, אחרת הייתי מכניס חצי עיר לבידוד".
בשלב כלשהו התחלת להבין שנדבקת?
"לקראת שעות הצהריים התחלתי להרגיש משהו לא טוב בגוף, חולשה, שיעול וחולי כללי. מאוד התלבטתי, צריך להבין שבנורמה רופאים באים לעבוד גם כשהם חולים, הרי לא ייתכן שנבטל תור לאדם שחיכה שלושה חודשים רק כי הרופא התקרר. יש לי גם מרפאה פרטית שהיא הפרנסה העיקרית שלי, וניתוחים מתוכננים, אלו לא דברים שמבטלים בקלות. אבל הבנתי שמשהו קורה בעולם ואם אני אזהם בית חולים או מרפאה אני עלול לגרום לאסון".
אז מה עשית?
"התקשרתי לזיהומולוג של בית החולים שעבר איתי על כל המסלול שלי, כשהבין מי הרופאים שישבו לצידי בכנס הוא חשש כי שם זה כבר התחיל להשתולל. הוא הודיע לי שכל המשפחה שלנו נכנסת לבידוד ושלח אותי לבדיקת קורונה. כשהגעתי לבית חולים ברזילי הרגשתי לחץ. זה היה חדש לכולם, השומר צעק לי להתרחק, הצוות שאני מכיר משנים של עבודה משותפת עמדו במרחק של 20 מטר ממני, במיגון מלא, התנהגו כאילו יש לי אבולה".
תסכול מצטבר
לאחר הבדיקה דז'ברוב שב לביתו ומצבו החמיר. החום עלה והוא התקשה לתפקד. "כשהטלפון צלצל בכלל לא רציתי לענות מרוב שהרגשתי רע, מנהל בית החולים בישר לי בעצמו שאני חולה מספר 36. באותם ימים אף אחד לא ידע מה המשמעות של זה, הרגשתי שמודיעים לי שנדבקתי באיידס או במחלה סופנית. הייתי החולה הראשון במחלקת קורונה של בית החולים ושלחו אמבולנס ממוגן שיאסוף אותי. אני גר ברחוב משעול השור, סמוך לסמטאות של רחוב רבינוביץ וכל השכונה הסתכלה מהחלונות לראות איך מוציאים אותי במיגון מלא, זאת היתה חוויה יוצאת דופן.
ומה קרה כשהגעת למחלקה?
"האווירה כבר היתה יותר רגועה, זה נחמד לראות פרצופים מוכרים במצב כזה. למחרת הצטרף אלי עוד בחור, ששנינו היינו במצב קל והטיפול בנו נעשה מרחוק ובאמצעות מצלמות. רק אחרי שבוע כשהתחילו להגיע עוד חולים במצב יותר קשה, הצוות נאלץ להיכנס וכל זה נעשה במיגון מלא".
למרות שתוך זמן קצר הרגיש טוב, השחרור התעכב, מאחר שהיה חייב להשיג שתי בדיקות רצופות שיקבלו תוצאה שלילית - ואלה איחרו לבוא. "היה הרבה בלגן עם הבדיקות", הוא משחזר, "זאת בדיקה לא נעימה עם מטושים באף. המעבדה החיצונית איבדה חלק, היו בדיקות שלא הצליחו ובכל פעם שבדיקה ראשונה יצאה שלילית, השנייה יצאה חיובית. זה כבר התחיל להשפיע עלי נפשית, הבנתי שזה לוקח הרבה זמן וכשהרגשתי שהתסכול גדול הסכמתי לעבור למלון דן פנורמה, למרות החשש שזה ידחה את השחרור. פשוט הרגשתי שאני חייב שינוי. גם עשיתי סוויץ' במחשבה והפסקתי לתכנן את החזרה, פשוט נרגעתי".
בזמן שדז'ברוב נאלץ להתמודד עם אתגרי הגוף והנפש, אשתו ושלושת ילדיו (11,14, שלוש וחצי) שהו בבידוד, ועלה חשש כי שכן בבניין מגוריהם נדבק גם כן. "הבנתי שנפתחה קבוצת ווטסאפ והיתה בה המון היסטריה, אנשים חששו אבל בסופו של דבר זה היה לטובה - למרות הסיכון והפחדים הם נרתמו לסייע למשפחתי, ההיענות שלהם מאוד ריגשה אותי. בכל בוקר אשתי היתה משאירה בחוץ שקית זבל והם היו מפנים, מביאים לה משלוחים ומסייעים בכל בעיה".
בסוף חודש מרץ דז'ברוב קיבל אישור לשוב לחייו. "זאת תחושה מדהימה, קפצתי מאושר. עברתי ניקוי מלא, זרקתי המון חפצים ורק אחרי מקלחת והחלפת בגדים יכולתי לחבק את המשפחה שלי. לקחתי כמה ימי חופש כדי לבלות איתם, המרחק הזה יוצר טראומה וצריך לרפא אותה. כשחזרתי הרגשתי כאילו ישבתי עשר שנים בכלא. פגשתי עולם אחר לחלוטין מזה שעזבתי. החנויות סגורות, הרחובות ריקים, אין מסעדות ואין בילויים. זה הזוי".
חשש מסוכן
ב־5 באפריל, לאחר כשלושה וחצי שבועות ארוכים מאוד, דז'ברוב שב לעבודתו באותו בית חולים בו היה מאושפז. השבוע הוא הצטרף לתורמי פלזמה (נוזל דם המסייע בהחלמת חולי קורונה) בשירותי הדם של מד"א, ומנסה לסייע לחולי קורונה גם בצד הרגשי. "בגלל שהחלמתי יש לי נוגדנים בדם שיכולים לסייע לחולים. תהליך התרומה דומה לדיאליזה, לכן חששתי, אך לאחר התרומה חזרתי לשגרה מלאה. אני מבקר במחלקת הקורונה בברזילי במיגון מלא, אני לא חושש כי רק לאחרונה הייתי אחד מהם, אני גם לא מאמין שאני יכול להידבק בזמן הקרוב".
ובכל זאת, מה מניע אותך לחזור לשם?
"חשוב לי לתת לחולים את מה שלי היה חסר, אתה מאושפז במחלקה סגורה בלי צפי לשחרור וזה פוגע במצב הרוח. חשוב לי לתת להם אופטימיות כי לא המחלה קשה אלא האווירה. להיות חולה קורונה שהחלים זאת לא חוכמה. הגיבורים האמיתיים הם אלה שמושיטים יד לחולים ומסייעים, כמו השכנים שלי".
היום אנשים נרתעים מלהגיע לקופות חולים ובתי חולים.
"זה נכון, וזה צריך להיפסק. רק השבוע הוקפצתי לשני ניתוחים דחופים של אנשים שכמעט איבדו שליטה על הסוגרים שלהם, זה מצב חריג שקורה פעם בחצי שנה. יש עלייה בתכיפות בניתוחים דחופים וזה מעיד שאנשים חוששים להגיע למרפאות, לקבל טיפול. לכן אסור לפחד ואסור לחכות שיהיה מאוחר מידי. מי שצריך טיפול רפואי - שיגיע לבית החולים".
