בשנת 2017 השתנו חייו של שלומי ביטון (37) מחולון באופן דרמטי. תאונת עבודה הותירה אותו נכה, וגם לאחר מספר ניתוחים ושיקום ארוך, הוא עדיין נתמך במקל הליכה ומתקשה למצוא עבודה מתגמלת. מאז גירושיו, הוא התגורר עם אמו החולה. אך לפני כשנה וחצי נפטרה האם, כשהיא באמצע הליך לרכישת דירתה מעמידר, וביטון שעומד היום בפני פינוי מהדירה, חושש לאבד גם את קורת הגג.
"בלי הקצבאות לא הייתי שורד"
"זה לא פשוט בכלל", אומר השבוע ביטון, "מצד אחד משרד השיכון וחברת עמידר מערימים קשיים וגם לא נותנים לי לשלם שכירות, אז יש חוב שמצטבר. מצד שני, גם קשה לי למצוא עבודה. אף אחד לא רוצה להעסיק גבר נכה, חוששים מההשלכות".
במה המוגבלות שלך מתבטאת?
"עברתי ניתוחים רבים לקיבוע הדיסקיות בגב, אני צולע ונעזר במקל הליכה. לעתים הידיים שלי רועדות. אנשים בוהים בי, בעיקר בחורף כשהרעידות בולטות, אבל אני ממשיך כרגיל".
מה בנוגע לפרנסה?
"המעסיק הנוכחי שלי הוא בעל מוסך עם לב זהב. לקח לו כמעט שנה עד שהוא בכלל מצא חברה שתסכים לבטח אותי, בגלל מצבי הגופני. כשהתחילה הקורונה הפרנסה נפגעה, הוא נאלץ לפטר חצי מהצוות. התחננתי לפניו שיעזור לי כי אני צריך להאכיל ילדים, אז הוא הצליח להשאיר אותי ב־25 אחוז משרה. זה אומר שהשכר שלי הוא בסביבות 2,000 שקל. אני התעקשתי שלא יגדירו אותי 100 אחוז נכה כדי שאוכל לצאת לעבוד, ולכן על פי ההגדרה יש לי רק 67 אחוזי נכות, אבל בפועל המצב הפיזי שלי הרבה יותר קשה. בלי הקצבאות של הילדים וביטוח לאומי לא הייתי שורד. אבל עם כל הכבוד לאוכל ובגדים, קורת גג זה לפני הכל ולצערי עמידר מתעקשים לפנות אותי".
האם אתה זכאי לדיור ציבורי?
"לפי הנתונים שלי בוודאי שכן. הרי לפני שאמי נפטרה הגשנו בקשה להפוך אותי לדייר ממשיך. הגשנו מסמכים לוועדות, אבל בשלב מסוים פשוט שלחו לי צו פינוי מהדירה עם חוב של 34 אלף שקל".
"עברתי ניתוחים רבים לקיבוע הדיסקיות בגב. לעתים הידיים שלי רועדות. אנשים בוהים בי, בעיקר בחורף כשהרעידות בולטות, אבל אני ממשיך כרגיל"
"אם הייתי אישה - זה לא היה קורה"
ביטון גר עם אמו לסירוגין כל חייו, ומאז 2011 הפך לדייר קבע בדירה. "אפילו העלו את שכר הדירה בהתאם להצהרה שלנו שעברתי לגור שם", אומר ביטון, "אז אף אחד לא יכול לומר שהם לא ידעו. אני נאבק כדי שלילדיי יהיו חיים טובים יותר, אני לא חוסך מהם דבר.
אם עמידר מפנים אותי הם למעשה מכניסים משפחה למעגל הזה. הם מכריחים אותי לגרור את המשפחה שלי למחסור. אין לי מה להפסיד, אני לא אחיה עם ילדיי ברחוב ואני לא אוותר עליהם, אני צריך קורת גג כדי לשמור על המשפחה שלי, במיוחד בתקופה כזאת. למזלי יש לי ילדים טובים, אני דואג שהם יקבלו טיפול וליווי. אני גם מקפיד להשתמש בקצבאות החדשות לרכישת ציוד לבית הספר, תלבושות, ספרים וכל מה שצריך".
ניסית אולי לפנות לגורמים נוספים?
"תראי, אין לי שום ספק שאם הייתי אישה זה לא היה קורה, אף אחד לא היה מעז לזרוק לרחוב אישה נכה עם ילדים. זה לא היה מצטלם טוב בשום מקום. אבל כשאתה גבר נגמרת לכולם החמלה. אין הרבה גברים במדינת ישראל במצב שלי, שנלחמים ככה להמשיך לטפל במשפחה שלהם. אנשים חושבים שאם הם גברים אז האחריות היא שלהם בלבד, ולא צריך לעזור כמו שמסייעים לגרושות".
מה בעצם ההבדל בעצם בינך ובין אשה גרושה?
"אין הבדל. שנינו זקוקים לסיוע המדינה כדי לשבור את המעגל הזה ולהציע לילדינו עתיד טוב יותר. הרי אם מפנים אותי מהדירה, את מי יכניסו במקומי? אישה במצב זהה לשלי. אם משרד השיכון ועמידר מתעקשים לא לאפשר לי לקבל את מה שמגיע לי בזכות, הם למעשה מעמיסים עוד ילדים על שירותי הרווחה. האינטרס של המדינה צריך להיות להוציא אנשים ממעגל הנזקקים ולא להעמיק את הבור שבו אנחנו או אחרים נמצאים בו".
"נבחן את בקשתו בשנית"
בעקבות הדברים שצויינו בכתבה נמסר ממשרד הבינוי והשיכון ומחברת "עמידר החדשה":
"בקשתו של שלומי נבדקה ונמצא כי הוא אינו עומד בקריטריונים שנקבעו ע"י המדינה להמשך מגורים בדירה ולכן גם לא ניתן להמשיך את הליך המכר.
המשרד בוחן את מסמכיו בשנית על מנת לבדוק האם ניתן לבחון את בקשתו באופן חוזר ולפנים משורת הדין, שכן אין ערעור על החלטת וועדה בנושאים של דייר ממשיך".
