למה מקווה ישראל: "סבתא שלי גרה כאן ועבדה בחדר האוכל, סבא שלי גר ועבד כאן כלולן ופרדסן, אמי גדלה כאן כילדה ואני למדתי והתחנכתי כאן. המקום הזה הוא פיסת גן עדן יפה, פסטורלית, מלאה בטבע, חינוך, מסורת והיסטוריה - הכפר הוקם לפני 152 שנה כבית הספר החקלאי והיישוב העברי הראשון בארץ".
אז בבית הספר: "למדתי והתחנכתי כאן בכפר, במדור הכללי, ונהניתי מכל רגע. עבדתי ברפת ובדיר, ובהפסקות היינו אוכלים תפוזים בפרדס ומטיילים. אני זוכרת במיוחד את רכזת השכבה האהובה שלי אלה אזרחוביץ, שתמיד דחפה אותי למעלה והאמינה בי. אני זוכה לראות אותה בכל בוקר בכפר ומודה לה על הכל".
פגישה בהזמנה: "הייתי רוצה להיפגש ולחבק את סבתי האהובה, שעבדה בכפר ונפטרה לפני כמה שנים. מאז בכל כנסי המחזור אני פוגשת בוגרים, שגם אחרי עשרות שנים מספרים לי כמה משמעותית היא הייתה עבורם, איך 'הגניבה' להם עוד שניצל במהלך תקופת הצנע ודאגה להם כמו אמא".
תוכניות לסופ"ש: "כפר הנוער הוא מסגרת חינוך שכוללת לצד בית ספר גם פנימייה חינוכית, ולכן חלק מהשבתות אני ומשפחתי עושים יחד עם התלמידים - 'שבתות כפר'. מדובר בשבתות קסומות מלאות בתפילות, שירים וריקודים, וכמובן אוכל טעים שמכין לנו צוות המטבח".
שיר לשבת: "פיוטים בסגנון קרליבך. התפילות בכפר מתקיימות בבית הכנסת העתיק ותלמיד שעולה כחזן מתפלל בנוסח העדה שלו. כך בא לידי ביטוי הפסיפס התרבותי המיוחד בכפר".
המקום שלי: "בחולון יש חנות גלידה בשם 'ליקוקית', ששם הייתי נפגשת עם החברים".
תיבת ההצעות: "אני שואפת ליותר סובלנות, כבוד ואחדות בחברה הישראלית, ומבחינתי הכפר שלנו הוא סמל לרב־תרבותיות. בעלי עלה מאתיופיה ואני צברית, שנינו למדנו יחד בכפר והכרנו פה. הייתי שמחה שחיבורים מתרבויות שונות יהיו יותר טבעיים ומקובלים".
קראו גם:
מה חדש: "השנה נקדם במסגרת הפנימייה מיזם להעצמת תלמידות וכמו גם חוסן נשי ואישי".
