כשהחל הפינוי של יישובי הגדר בתחילת המלחמה, היה ברור לאורה חתן שהיא לא עוזבת. "ההורים שלי עלו מכורדיסטן אחרי גלות ארוכה", היא אומר. "נראה לי הזוי שבמדינה שלי אני צריכה לגלות מביתי. הבית במושב שתולה הוא חלקת האלוהים והמבצר שלי. לא חשבתי לרגע ללכת מכאן למלון או לביתם של אחרים. מה פתאום?!"
את חיה בקו אווירי של 80 מטרים מגדר הגבול. אין פחד?
"לאמא שלי לא היה פחד מכלום, וכנראה ירשתי את זה ממנה. אני לא פוחדת. דלתות הבית לא נעולות במשך היום, רק כשהולכים לישון. אם חלילה היו נכנסים מחבלים הייתי פותחת בשיחה ומזמינה אותם לאכול, אבל אם היה בידי נשק הייתי נלחמת. כרגע אין ברשותי נשק".
"למודי מלחמות"
אורה חתן (60) אם יחידנית, נשארה במושב שתולה עם שני בניה, יונתן (21) ויאיר (10), כשהתושבים האחרים התפנו. המסעדה הכורדית "חמדת הגליל" שהקימה לפני שלושה עשורים עבדה עד תחילת המלחמה, והיום חתן מפנקת את החיילים המשרתים באזור ושולחת להם סירי ענק של מרק קובה ומגשי אורז ועוף ממולא. מרפסת ביתה משקיפה על בתי הכפר הלבנוני עייתא א-שעב, ועל פתח מנהרת ראמיה שחפרו מחבלי חיזבאללה ונחסמה מצידה הלבנוני.
"אנחנו כל כך מבינים את תושבי העוטף עם סיפורי הצבע האדום וחרדות הילדים. בצפון יש תקופות ארוכות של שקט מתעתע ואנחנו תלויים בגחמות של איראן וחיזבאללה. אנחנו למודי מלחמות. אי אפשר לומר שמתרגלים, אבל לומדים לחיות עם זה.
|יודעים לומר אם הפיצוץ האחרון היה נפילה או יציאה. מתרגלים לשריקות הטילים החדשים שעוברים מעלינו כמו מטוס F16, לעובדה שהם מרעידים את הבתים ומעיפים את התריסים, ולפיצוץ בצד השני שנשמע כמו גל אבנים מתנפץ. הרבש"ץ מודיע לנו מתי להיכנס לממ"דים ומעדכן על ירי ארטילרי שלנו, ולרוב אין התרעות כי מדובר בטילי נ.ט. שנוחתים כאן מעכשיו לעכשיו.
"ועדיין, לעזוב את הבית זה לתת לנסראללה לנצח כשהוא רואה שפינה 20 אלף איש מהגליל. גם אם אין פגיעה בנפש, הכלכלה נהרסת כתוצאה מכך, והתיירות והשגרה".
חתן נולדה במושב אלקוש, העשירית בין 14 ילדיהם של חתן חתן ושרה חתן שעלו מכורדיסטן ב-51'. סבה היה נשוי לשתי נשים שילדו לו 17 ילדים וב-1969 עלתה כל החמולה למושב שתולה, שהוקם עם יישובי הגדר מטעמים ציוניים כדי לבצר את גבול הצפון. אורה היתה אז בת ארבע. חייה הם פסיפס סיפורים שחלקם נשמעים כאגדות, על אף שקרו באמת. הוריה קראו לה 'אורה' משום שנולדה ביום שבו חובר מושב אלקוש לרשת החשמל, והאורות נותרו דולקים כל אותו הלילה.
בני המשפחה התפרנסו מחקלאות עד שלפני כשלושה עשורים אורה הפכה לחלוצה בתחום התיירות הכפרית וקיבלה על כך ביחד עם אמה את פרס רה"מ ליזמות. האם גם הדליקה משואה ביום העצמאות 2006, בין אלה שתרמו לפיתוח הנגב והגליל. עד היום 80 אחוז מתושבי שתולה הם בני משפחת חתן, והעובדה שבמושב עם 77 משפחות מייסדות פועלות שתי אגודות חקלאיות שונות, מעידה שהמשקעים בין משפחות נשותיו של הסב חלחלו גם אל בני הדור השלישי והרביעי.
עיזים על הגבול
המסעדה של אורה קמה במקרה, לאחר שבקיץ 95' עצרו לפני הבית ארבע מכוניות. אורה: "במבצע 'דין וחשבון' העיתונאי פרדי גרובר מהערוץ הראשון צילם את אמא לסרט 'אמצע העולם וימינה', כשהיא מגדלת חיטה, אופה פיתות ורועה עיזים על הגבול. כשהתותחים נדמו אנשים הגיעו לטייל בשתולה והכיסאות הרבים בחצר שלנו הטעו אותם לחשוב שמדובר במסעדה.
"הם ביקשו תפריט ואמי, שמעולם לא היתה במסעדה, שאלה אותי מה זה תפריט. לאמא היתה הכנסת אורחים מבית היוצר של אברהם אבינו, והיא הגישה לאורחים ברוחב לב את מה שהכינה עבורנו לשבת. הם אכלו ונהנו, וכשקמו ללכת וביקשו חשבון, אמרתי שאין חשבון כי זו לא מסעדה. אמא, אגב, חזרה למטבח והכינה עבורנו עם חיוך גדול ארוחת שבת נוספת.
חשבתי שמה שקרה הוא אות משמיים ואהיה פראיירית אם לא אקח את זה צעד קדימה. כולם לעגו לרעיון ואמרו שחבל על הזמן ועל הכסף. שאלו מי יבוא למסעדה בסוף העולם, ובהתחלה באמת חוץ מאשר את דגלי החיזבאללה לא ראינו כלום. אבל אני לא ויתרתי. מכרתי את הרכב שלי וביקשתי הלוואה מהמרכז לטיפוח יזמים כדי להקים מסעדה.
"גם שם צחקו בהתחלה, אבל הסברתי שהרעיון הוא שאמא תטייל עם האורחים במרעה, אבא יספר להם סיפורים ואני אגיש אוכל. וזה עבד. העברתי את הוריי לבית שבניתי כבת ממשיכה, והסבתי את ביתם למסעדה עם שישה שולחנות וארבעה חדרי אירוח".
300 מנות קובה
האורחים נהנו מהאוכל ואהבו את הסיפורים כמו זה ששרה חתן כרעה ללדת את בנה גדי במרכז המסחרי בחולון, אחרי שבבית החולים אמרו שהלידה עוד רחוקה ושחררו אותה לביתה, ואיך שקלו את הרך הנולד על מאזני השקילה של חנות המכולת הסמוכה.
חדרי האירוח נסגרו מזמן ועכשיו נסגרה גם המסעדה, ואורה ושני ילדיה מנהלים את שגרת יומם על רקע המלחמה. יונתן, שסיים לאחרונה קורס קצינים, מתכונן כעתודאי לשנת לימודיו השלישית בפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטה העברית. יאיר לומד בכיתה ד' בבית הספר הממלכתי דתי יהלום במעלות, ובימים אלה אמו מסיעה אותו מדי בוקר ומחזירה הביתה בצהריים.
ובמושב שהתרוקן מתושביו ורק אנשי כיתת הכוננות וחיילים נראים בו, היא מחדשת את עדר העיזים שאותו המשיכה אחרי אמה ("עיזים זה יותר טוב מפסיכולוג"), בונה בית בהרחבה הקהילתית של המושב, ושותה קפה ערבי חזק מתחת לעץ התות הגדול בחצר.
"לפעמים מצטרפים בעלי המקצוע שאינם חוששים להגיע לשתולה, כמו נביל הטייח ירדני שהתחתן עם אישה מבית ג'אן, פואד המסגר הצד"לניק שהוריו עדיין גרים בכפר רומיש הסמוך לעייתא א-שעב, והקבלן הדרוזי מהכפר סמיעה שילדיו משרתים בצבא ובמשמר הגבול. מפגש קוסמופוליטי שבו מדברים על פוליטיקה מול הבתים של עייתא א-שעב ומול פתח מנהרת ראמיה, מנהרת הדגל של חיזבאללה שנחצבה בעומק של כ-80 מטרים לאורך קילומטר לתוך ישראל.
ובין לבין היא מעמידה סירי ענק של מרק עדשים ומרק אפונה לחיילים, מגלגלת מול הטלוויזיה 300 יחידות קובה עם בשר וצנוברים לטיגון, ועוד 400 יחידות לבישול בתוך המרק. "אמא של אחד החיילים מעורב צנחנים התקשרה ואמרה שהחיילים מתגעגעים לאוכל של בית. יצרתי קשר עם הרס"פ והכנתי ל-120 חיילים מרק קובה, קציצות בשר מטוגנות, טנזיה, אורז עם שקדים וצימוקים, ועופות ממולאים".
מי מממן את כל זה?
"מסתדרים. העיקר זה להכין מכל הלב".
יזמית בנשמה
היא אם חד הורית מתוך בחירה, וכמו כל דבר שקשור במשפחת חתן, גם כאן יש סיפור טוב: "כשראיתי שהזמן לא פועל לטובתי מבחינה ביולוגית, החלטתי לממש את אימהותי בפעם השנייה. עשיתי הפרייה חוץ גופית דרך קופת חולים, שמאפשרת לעבור את התהליך פעמיים בלבד, והתשובה היתה שלילית. המשכתי בחיי, עבדתי בדיר והרמתי חבילות חציר, עד שהרגשתי לא טוב.
קראו עוד:
"אחרי סדרת בדיקות וכדורים שקיבלתי, רופאת הנשים נדהמה לגלות שאני בהריון בשבוע ה-18. היא בישרה לי שזה בן והכל בסדר, ובגיל 50 ילדתי את יאיר שמאיר את חיי. הוא ההפתעה של חיי, קיבלתי אותו במתנה. שני הבנים שלי, אגב, אומרים שאין כמו בבית, וזה המקום הכי בטוח בעולם".
פעילות המסעדה תתחדש אחרי המלחמה?
"אני מטבעי אופטימית. עברנו את מלחמת לבנון השנייה, את דין וחשבון ועוד מבצעים ומלחמות, ולשבחם של הישראלים יאמר שהם אוהבים את הגליל והם תמיד חוזרים. התיירות תמשיך מהמקום בו הפסיקה. אחרי שמלחמות נגמרות יש פריחה, ואני יזמית בנשמה, אני יודעת שזה הזמן לעשות ואני מתכוננת. שופינג לא מדבר אלי ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קניתי ג'ינס חדש. מה צריך הבנאדם בסך הכל? אני רק בת 60 ומתכננת לעבוד עוד הרבה שנים.
"אני אוהבת אנשים ואירוח ואוכל טוב, ומתכננת לגדול בתחום. אירחתי כאן גם קבוצות של עיתונאים זרים עד שכבר לא נתנו להיכנס, וגם להם הראיתי את צדדיה היפים של ארץ ישראל עם הכנסת האורחים והאוכל הטוב, ואמרתי להם 'חכו חכו. נכון שאנחנו הראשונים, אבל אתם בארה"ב ואירופה אחרינו בתור'".
