כשגבריאל בוזגלו מגיע לבקר בשכונת ילדותו ג'סי כהן הוא לא צריך לדאוג לחנייה. לא משנה איפה יעצור את ה־SLS-GT שלו, ילדי השכונה ישמרו עליה היטב עד שישוב, ימנעו מהפקחים לרשום דוח ובינתיים יגניבו כמה תמונות סלפי. אף על פי שסיפורו עשה כנפיים בשכונה עם השם הכי רע בחולון, כל פעם מחדש הם מתקשים להאמין שהמיליונר עם בגדי המעצבים והמרצדס המנצנצת באמת ישב פה פעם על הברזלים, ממש כמוהם. אבל בוזגלו, שכבר רגיל להרמת הגבות, לא מתעכב מול הספקנים ולא עוצר. אולי רק כדי לתדלק את אחד משמונת רכבי היוקרה שלו, שמוערכים בכ־10 מיליון שקל.
תחנה ראשונה: על הברזלים בוזגלו בן ה־56, אב לחמישה ילדים וסב לחמישה נכדים, נולד במחנה העולים בלוד ובגיל שנה וחצי הגיע לשכונת ג'סי כהן בחולון. שם, בדירת חדר וחצי, התגורר עם הוריו, סבתו ושבעת אחיו. "חיינו בצפיפות, בצנע ובקושי רב", הוא מספר, "לא היה הרבה, אבל עם מה שהיה הסתדרנו. את החדר הנוסף בדירה אבא הפך לחנות מפעל לנעליים, ואנחנו, הילדים, עזרנו לו. אצלנו בבית הייתה משמעת, כולנו הלכנו לבית הספר, ובצהריים, בין שתיים לארבע, היינו פורשים מזרנים על הרצפה והולכים לישון. מי שלא רצה לישון, היה צריך לשכב ולעצום עיניים. כלל זה כלל. זה היה בית עם הקפדה: ארוחת צהריים וערב אוכלים ביחד ומה שאבא ואמא אומרים, הילדים מכבדים. למדנו במוסדות חרדיים וההורים מאוד שמרו עלינו".
זה הצליח להרחיק אתכם מהרחובות? "עוד כשהייתי ילד היו כאן לא מעט נרקומנים. רבים מאלה שגדלו איתי גמרו בכלא או מתחת לאדמה, כלומר, חוסלו או התאבדו. לא היה קל לגדול כאן".
ואתה? "הסתובבתי ברחובות וישבתי על הברזלים, אבל שמרתי על עצמי ומעולם לא הידרדרתי לפשע ולא נגעתי בסמים. פעם אחת ראיתי ברחוב נרקומן צעיר תולש שרשרת מהצוואר של אמא שלו, שלא רצתה לתת לו כסף. היא עמדה על הכביש ומיררה בבכי. באותו יום נשבעתי שבסמים לא אגע. תמיד ידעתי שאצליח בחיים וחלמתי על היום שבו אממש את עצמי. לא חשבתי שאצא מהשכונה, כי זה מה שהכרתי, אבל ידעתי שאני מסוגל לקדם את החיים שלי למקום טוב".
תחנה שנייה: נשירה לכיוון אילת בגיל 16 החליט בוזגלו לעזוב את הדת ואת בית הספר. הוא עבר לאילת, עבד במסעדה צרפתית, ניקה שולחנות, הדיח כלים ואסף את הזבל. את אהבת הבישול ספג מאמו, שהפליאה בהכנת מאכלים מרוקאיים, ומעת לעת סייע לשף במסעדה. כשזה עזב לצרפת, בוזגלו תפס את העמדה, אף שהיה רק בן 17. לקראת גיוסו לצה"ל הוא שב לחולון, שירת כמדריך קשר והתחתן עם אשתו הראשונה, שכנה מג'סי כהן. השניים התגוררו בבית סבתה בשכונה ותוך זמן קצר נעשו הורים לשני בנים. בוזגלו ניקה חדרי מדרגות כדי לפרנס את המשפחה, אך לא הפסיק לחלום על היום שבו יצליח בגדול.
לנשור מתיכון ולהיות אבא לפני גיל 20 זה לא בדיוק מתכון להצלחה. לאן נעלמה האמביציה? "לשום מקום. אני לא סיפור הצלחה של מטאור, לא השתתפתי בריאליטי ואין לי סטארט-אפ שהפך אותי למיליונר ביום אחד. אני מאמין שמה שבא מהר נעלם מהר. אצלי הכל היה לאט ובטוח, בלי קיצורי דרך. את הכל עשיתי בזהירות, עם המון מחשבה קדימה. עזבתי את התיכון כי לא היה לי מה לעשות שם, ידעתי שאצליח יותר אם אצא לעבוד. לגבי החתונה, לפעמים אנשים מקבלים החלטות שגויות. ההבדל הוא שאני יודע לקום גם כשאני נופל ולהמשיך קדימה בלי לבכות על הטעויות שעשיתי. אנשים עושים טעויות, מתגרשים, מאבדים כסף או עבודה ובוכים על זה כל החיים. יש כאלה שנכנסים לדיכאון והופכים לאלכוהוליסטים. אצלי אין דבר כזה. טעיתי? אז שילמתי שכר לימוד, הפקתי לקחים והמשכתי ליעד הבא".
תחנה שלישית: גורמה בירושלים בתום הפקת הלקחים בוזגלו התגרש, עבר לירושלים, לקח הלוואות ופתח מסעדה צמחונית חלבית "בשכונה הכי מתה בעיר", כהגדרתו. "ערב אחד, לקראת השעה אחת בלילה", הוא מספר, "כל המסעדה התמלאה באמריקנים, שהציגו את עצמם כעובדי מערכת 'ג'רוזלם פוסט'. למחרת בבוקר מבקר המסעדות הכי שלילי וביקורתי, חיים שפירו, פרסם בעיתון ביקורת מדהימה על המקום שלי, ובתוך זמן קצר הפכנו לסיפור הצלחה מטורף. היו לי הזמנות שבועיים קדימה. פוליטיקאים, סלבס, כולם באו אליי. אבל כמו שאמרתי, מה שבא מהר הולך מהר. ידעתי שעסק לא בונים על אנשים הפכפכים. מכרתי את העסק, קיבלתי סכום גדול ופתחתי עוד שבע מסעדות בירושלים".
תחנה רביעית: חדר ליד פח אשפה כשהאינתיפאדה הראשונה הרימה את ראשה, הבין בוזגלו שכל עסקיו בסכנה. "הכלכלה בירושלים קרסה, ואני הבנתי שאם לא אמכור ומהר, אאבד הכל. אני תמיד מסתכל עשרה צעדים קדימה, לכן מכרתי את המסעדות, החזרתי הרבה חובות וחזרתי לחולון".
בגיל 30 הוא מצא את עצמו גרוש פלוס שניים, פלוס חוב של 200 אלף שקל, ושכר חדר צדדי ליד חדר אשפה של בניין מגורים. כשנראה היה שיהפו