בגיל 31 איגור ופרצקי החליט לעשות שינוי בחייו. הילד שגדל בין בית מכה בשכונת עמידר בבת ים לבית סבתו בשכונת ג'סי כהן בחולון, ששימש לו מקום מקלט, עזב את הקריירה בתחום הביטחון, מכר את הבית בו חי עם רעייתו ושלושת ילדיו (חצי שנה, 3 ו־4) ויצא למסע לתקן את העולם, כשהצעד הראשון הוא הקמת מרכז לנוער בסיכון בשכונה בה גדל, ג'סי כהן בחולון. "לפני שלושה שבועות טסתי לגבול אוקראינה־מולדובה כדי לסייע לפליטים", הוא מספר. "נולדתי בחרקוב שבאוקראינה ולמרות שאין לי זיכרונות מהמקום זה שבר לי את הלב לראות איך הכל שם חרב. ציפיתי לכאוס וסערת רגשות אבל מה שציפה לי היה הרבה יותר מפחיד: הפנים ההמומות של אלפי נשים וילדים שנאלצו להיפרד מהגברים של המשפחה וברגע אחד חייהם התנפצו. זאת הייתה חוויה משנת חיים".
המפלט בחולון
אבל המסע לאוקראינה הוא רק תחנה אחת בתוך שרשרת של עשייה של מי שבעצמו חיכה במשך שנים שמישהו יושיט לו יד. בשנת 1993, כשהוא רק בן שלוש, עלה ופרצקי לישראל עם הוריו, סבו וסבתו ותוך זמן קצר חיי השמנת הפכו לדבריו לסיוט. "אחרי שנים שהקשו על יהודים לעזוב את ברית המועצות לשעבר, ברגע אחד נפתחו השערים וכולם ברחו. אף אחד לא הספיק למכור את הרכוש שלו או להתארגן כראוי", הוא מספר. "הגענו לבת ים, וסבתא, שהייתה מהנדסת מכונות, מצאה את עצמה מקלפת תפוחי אדמה מאחורי מסעדה בדרום תל אביב. אמא שהייתה מורה לגיל הרך עבדה איתה ואבי לא מצא עבודה כלל.
"תוך זמן קצר הגיע האלכוהול ואחר כך גם המכות. כילד הגנתי על אמא בגופי, ראיתי דברים שאף ילד לא צריך לראות. במסגרות הייתי עוף מוזר ושונה וחייתי חיים כפולים - בבית אלימות וצעקות, ובבית הספר אני הייתי הילד החריג, זה שזורק כיסאות, גונב קלמרים ולא מקשיב למורים. אף אחד לא העלה על דעתו לרגע לשאול למה ילד כל כך קטן מתנהג ככה".
קרן האור של ופרצקי הייתה הוריה של אימו, שעלו עם המשפחה אך התמקמו בשכונת ג'סי כהן בחולון. "בכל פעם שהיה בלגן בבית ואמא ראתה שאני לא מסוגל עוד, היא הייתה שולחת אותי אליהם לכמה ימים. סבתא היתה דמות מאוד משמעותית בחיי, אישה חזקה שעזרה לי מאוד. למרות הסטיגמות, ג'סי כהן הייתה אור עבורי, מבחינתי בת ים היתה הטרור וחולון המקלט. הייתי משחק שם עם חברים, נהנה מהשכונה ולא צריך לדאוג לבלגן בבית. התרחקנו מהנרקומנים והבעיות והיינו ילדים".
לימים הוריו התגרשו, אך גם אז מצבו לא השתפר. "הפכתי לילד בעייתי, הייתי אלים, עם המון אי־נוחות, מפריע וכל יום חוזר עם הערה ביומן אחרי קטטה. ככל שהתבגרתי הבנתי שאף אחד לא רואה אותי. במעבר לחטיבה היינו צריכים לקבל החלטה, כי אמא כבר גרה עם בעל אחר בעיר אחרת, וגם אז סבתא שלי הצליחה לאפס אותי. היא הבטיחה לי שאם אתקבל לבית הספר למדעים בתל אביב 'שבח מופת' אעבור לגור אצלה. סבי שהיה דוקטור לפיזיקה יעזור לי בלימודים והיא תתמוך בכל השאר".
למרות שהתקבל בסופו של דבר, הלימודים לא עניינו אותו. "המשכתי להיות שטותניק ובגיל 15 פגשתי את המשטרה בפעם הראשונה, כשתפסו אותי עם חברים רוכב על אופנועים גנובים ובלי רישיון. הצמידו לי קצין מבחן לנוער, אבל גם הוא, כמו המורים שלי, לא ידע איך להתמודד איתי".
לקראת מסיבת הסיום קיבל ופרצקי הזדמנות להפגין צד אחר שהיה קיים בו. "קיבלתי תפקיד ראשי באחד המופעים בבית הספר, אבל נוכח ההתנהגות שלי המנהל החליט להעניש אותי וימים ספורים לפני המופע ביטל את התפקיד. גם לטיול השנתי הוא סירב להוציא אותי. למעשה תמיד הייתה לי התמודדות עם הסביבה, פיתחתי סיבולת לספוג הכל והמשכתי".
הטוויסט בפלס"ר
בשלב זה פגש ופרצקי את מתנדבי עמותת על"ם, שלימים סייעו לו לבצע שינוי בחייו. "הם היו מגיעים עם הניידת שלהם למגרשים, בקיץ מביאים מיץ מתוק ובחורף תה חם. הם היו שולפים משחקי קופסה והיינו משחקים איתם. זה היה שובר שגרה, בחינם ועם אנשים שראו בי שווה. משהו בהם נכנס לי ללב והשיחות שניהלנו גרמו לי לקבל החלטות ששינו את חיי. אחת מהן היא להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל, מהלך ששינה לחלוטין את מסלול חיי".
ופרצקי התגייס לחיל השריון ומשם נשלח לגיבוש של יחידת פלס"ר שריון. "זו הייתה ההזדמנות היחידה שלי להגשים חלום ולהיות לוחם. היו שם 400 אנשים, כמעט כולם יוצאי יחידות קדם צבאיות, קיבוצניקים עם סנדלי שורש, מה שמכונה מלח הארץ, ומולם אני, שבהיעדר הגדרה אחרת הייתי ילד חרא מג'סי כהן עם קופסת מלבורו אדום בכיס. התמודדתי שם עם הדברים הכי קשים בחיים שלי, פיזית, ומנטאלית".
בסוף התהליך נותרו רק 40 חיילים ביחידה. "כשאמרו את השם שלי זה היה רגע מכונן, אני לא האמנתי בעצמי אבל מישהו האמין בי. למחרת כבר פיקדתי על חוליה. אני, הילד הבעייתי, שאף אחד חוץ מסבתא שלו לא האמין בו, קיבלתי תפקיד פיקודי, הילד שמכיר רק את קו בת ים־חולון, ניווט בין ההרים, זה היה מדהים. עסקנו במודיעין וסיור, יצאתי לקורס מפקדים, התחלתי להכיר את עצמי ולהגשים את היכולות שלי".
אחרי השחרור, קיבל ופרצקי מלגה של הסוכנות היהודית והחל להדריך בני נוער במחנות בארה"ב, ובשלב מאוחר יותר גם שימש מאבטח בצוות הביטחון של הקונסוליה הישראלית במיאמי. אחרי שלוש שנים, בסיום החוזה, הוא חזר לישראל וקיבל פנייה ממערך המודיעין של משטרת ישראל, "תמיד חיפשתי את האקשן וזה נראה לי טבעי", הוא מסביר.
בשלב זה ופרצקי השתלב בתפקיד בסיווג גבוה, אך גם שם הילד הקטן משכונת המצוקה לא עזב אותו. "דווקא במשטרה הגישה האנטי־ממסדית סייעה לי, היא עזרה לי להתחבר עם כולם. למדתי שפה עבריינית ומנטאליות שונה, אבל הבאתי כלים מהבית, חברותיות ויכולת ליצור קשר עם כל אחד. אף אחד לא ידע מה אני עושה, ניהלתי חיים כפולים, לא פעם עמדתי מול סכנת חיים מיידית ומוחשית וקיבלתי החלטות שאני גאה בהן עד היום, עם אומץ מהול בטיפשות. אבל אלו סיפורים שאיש לא ידע וזה בסדר. אחרי שנה הפכתי לשוטר רגיל ושירתתי כבלש ביחידת הבילוש של מרחב יפתח".
הפרישה מהמשטרה
במהלך שבע שנות השירות ופרצקי התחתן, הביא שלושה ילדים לעולם, רכש בית וסיים תואר ראשון בקרימינולוגיה, אבל האש המשיכה לבעור בו. "כל הזמן הייתה חסרה לי היצירה, זו שהתחילה על הבמה בחזרות למסיבת הסיום. לפני שהפכתי לבלש הייתי מאוד פעיל ברשתות החברתיות, היו לי עשרות אלפי עוקבים ונהניתי מזה. כשסיימתי את הפעילות הסמויה כל סרטון גרר שיחה עם המפקדים ואילץ אותי לסגור עוד חשבון, כי החיים בתחום המודיעין והנראות ברשתות חברתיות לא הולכים יחד. עשיתי קצת חושבים עם עצמי, ולפני חמישה חודשים, בעיצומו של קורס קצינים, החלטתי לפרוש מהמשטרה ולהגשים חלום, לבנות מרכז אינטראקטיבי לבני נוער בסיכון, ילדים כמוני שצריכים שמישהו יושיט להם יד. אפילו מכרתי את הבית שלי כי הבנתי שבזמן הקרוב אין לי הכנסה מסודרת".
עבדת כל כך קשה כדי להשיג חיים מסודרים, איך ויתרת עליהם?
"זה לא היה קל, זה היה מהיר וגם מבלי להתייעץ עם אף אחד, דבר שמאוד לא אופייני לי. אבל הרגשתי שאני רוצה לשנות, אני ניזון מההשפעה שלי על אחרים וחולם להותיר חותם".
לא יכול לעשות הכל במקביל לעבודה?
"לא. במשטרה זה יכול לקרות רק עוד הרבה זמן, אבל לי אין סבלנות. הסתובבתי בין עמותות וראיתי שיש שם אי־הבנה מוחלטת כיצד להתמודד עם בני נוער. הם לא מבינים שצריך יותר מכוס מיץ ומשחק קופסה כדי להתחבר אליהם. דור ה־z לא מתחבר לדברים שלא שומרים אותם ברמת קשב גבוהה ומהירה. כל החיים שלהם מתנהלים ברשתות החברתיות, תחום שאני מבין בו ולא יכולתי לפתח במשטרה".
תסביר.
"ילד כמוני היום רוצה להיות חלק מההוויה וזה מה שצריך לתת לו כדי שהוא לא יסתובב ברחוב. בשביל זה צריך מרכז שעוסק בתקשורת, שיוצר תכנים ושיש לו את המחשוב הנדרש. ניידת בפארק כבר לא תצליח לעשות את העבודה".
כדי להגשים את החלום ופרצקי יצא השבוע בפרויקט גיוס המונים במטרה להשיג 200 אלף שקל, כאמור, להקמת מרכז נוער אינטראקטיבי בשכונת ג'סי כהן. "זה יהיה המרכז הראשון בארץ, אבל החלום שלי הוא להקים מרכז כזה בכל שכונת מצוקה בישראל ובעולם. שבכל מקום שיש בו ילד שמוגדר 'נער בסיכון' הוא יקבל סיכוי לחיים טובים יותר".
כל העדכונים - חדשות חולון
