אורית גליקמן עוד זוכרת היטב את החרם שעברה בילדותה. אחרי שנים שהדחיקה, ברגע אחד הכול צף כשגילתה כי בנה הבכור ירין, בן ה-12, עובר את אותה מסכת ייסורים חברתית. בימים אלה הקימה את פרויקט "המעגלים של הילי" שמטרתו ליצור מעגלי חברות עבור ילדים שמתקשים באינטראקציה הראשונית ובכלל. "לא חלמתי שגם אחרי עשרות שנים התופעה הזו תימשך", היא סיפרה בראיון ל"מיינט ראשון", היום אחרי מאבק ארוך ירין הולך לבית הספר שמח ומאושר וזה הניצחון שלי".
הטראומה בילדות: לבד בגיל 11
גליקמן (43), אמא לשלושה ילדים, ירין (12), הילי (10) וירדן (8), עוסקת בהייטק. היום שבו השתנו חייה לדבריה היה כשגילתה תמונה עם קללות על בנה הבכור מסתובבת בקבוצות וואטסאפ ששכונתיות והבינה כי מעגל החרם לא עוצר גם במאה ה-21. היא נאבקה כדי לסייע לבנה אך דווקא מפגש מקרי שלו עם ראש העירייה, רז קינסטליך, על שפת הבריכה הביא את השינוי המיוחל. כעת היא מקווה שאף ילד לא יחווה את מה שהיא ובנה נאצו לעבור. "ילד בודד גדל להיות מבוגר עצוב, אסור שאף אחד יישאר לבד", היא אומרת.
במשך שנים גליקמן הגדירה את עצמה כילדה בלי חברים, היא מצאה מפלט בספרים ולמרות המצב העבירה את ימיה בנחת, עד ש'מלכת הכיתה' החליטה לסמן אותה.
קראו גם:
"נולדתי וגדלתי בראשון, מגיל צעיר העברתי המון שעות עם עצמי", גליקמן משחזרת, "מבחינה חברתית היה לי מאוד מורכב, אני אחות בכורה, יש לי אח שאני מאוד אוהבת שקטן ממני ב-11 שנים ואחות שקטנה ממני בשנתיים, לה היה יותר קל חברתית. בגיל 6 כבר גיליתי את עולם הספרים, היה לי מאוד קל לברוח אליו, עד גיל 14 ביליתי שעות בספרייה, קראתי מאות ספרים בחיי. בהתחלה לא היה חרם, פשוט לא היו לי חברים. רק בגיל 11 היתה ילדה שהיתה 'מלכת הכיתה' והיא החליטה שאסור לדבר איתי. רק מאוחר יותר עיכלתי את זה וידעתי לקרוא לזה חרם. אפילו ההורים שלי לא הבינו כמה המצב שלי חמור.
"כשעליתי לחטיבה ערבבו את כל הכיתות, הילדה שהובילה את החרם לא הייתה איתי בכיתה ועברה לבניין שלי ילדה חדשה מהצפון שלמדה איתי. למעשה הגענו לחטיבה יחד וכשאת מגיעה עם מישהי זה כבר נותן לך כח. דברים התחילו להסתדר, הפכנו לחברות ועם הזמן התחברנו יחד לעוד אנשים. אני בקשר טוב איתה עד היום, בהתחלה היא לא ידעה מה עבר עליי, רק כשהתחברנו הרגשתי מספיק בנוח לשתף אותה. אנחנו בקשר עד היום.
"אגב, את הילדה שהובילה את החרם פגשתי לפני כמה שנים ביום הולדת של ילדים. אמרתי שלום ולא הזכרתי שום דבר ממה שקרה. לא היה טעם להיכנס לזה, אני כבר אדם שונה ונמצאת במקום אחר".
כיצד חוויות הילדות השפיעו עליך?
"מאוד השפיעו. גם כילדה וגם היום כשיש לי ילדים משלי, אני מאוד רגישה לחברה. בכל מקום אני מחפשת עיניים של אנשים שמבקשים לתקשר כי קל לזהות כאב בעיניים כשמחפשים אותו. אם אני פוגשת אדם כואב אני משתדלת ככל האפשר לחייך ולפתח איתו שיחה. אני מעודדת את הילדים שלי לשים לב לסביבה. כל ילד רוצה חברה, רוצה לשחק ולדבר, להתארח ולהזמין חברים, רק צריך לשים לב לזה".
החרם על הבן: "הכאב חתך אותי"
באופן אירוני, דווקא ילדיה, שחונכו מגיל צעיר לקבל את האחר, לתמוך בחלש ולגלות רגישות לסביבה נאלצו להתמודד בעצמם עם אכזריות מצד ילדים אחרים. "הבן שלי ירין הוא ילד שאוהב מאוד לצאת לגינה ולשחק, בשנה שעברה שמתי לב שכמה שבועות הוא נשאר בבית. ניסיתי לדבר איתו וגם פניתי למורה אבל בסופו של דבר גיליתי את האמת דווקא דרך תלמידות, שהן קצת יותר גדולות מירין וגילו עירנות. הן סיפרו לי שמשהו קורה בגינה הציבורית ושכדאי שנשים לב כי יש ילדים שלועגים לו, לא משתפים אותו ומציקים לו.
"גיליתי שבין קבוצות הוואטסאפ של ילדי השכבה שלו הופצה תמונה שלו עם הכיתוב: 'אני דביל מטומטם'. הורים היו מודעים לזה, פניתי למנהלת, למורה וליועצת וגם להורי הילדים שהפיצו, הם יכלו לתפוס את התמונה ולעצור את זה אם רצו, אך גם אחרי כל השיח התמונה המשיכה להיות שם.
"ירין שתמיד אהב ללכת לבית הספר סירב להיכנס בשערי המקום, אמר שבית הספר הפך לכלא עבורו, זה ילד שמעולם לא דיבר ככה. תחילה ביקשנו לעבור כיתה, אך לצערי סרבו. בסופו של דבר כשרצינו לעבור בית ספר הם כבר הסכימו להעביר אותו כיתה, אבל זה היה מאוחר מדי, ירין לא היה מסוגל ללכת לבית הספר. פניתי לכל גורם אפשרי, ביקשתי שיעבירו אותו אבל כולם סירבו, טענו שזה לטובתו. לפני פסח הוא פשוט נשאר בבית, זו היתה חופשה מאוד עצובה, כל החופש הוא היה עצוב ובודד, ספון בבית. כאבתי את הכאב שלו באופן מלא, כאב חותך. את רוצה לעזור לילד, אבל את יודעת כמה ילדים הם עם לא צפוי. כשהילד הוא כל עולמך ואת לא יכולה לסייע לו זה מאוד קשה".
גליקמן פנתה לכל גורם אפשרי, אך לטענתה, מה שגרם לשינוי הדרמטי היה דווקא מפגש מקרי שבו ירין הפגין חוכמה ורגישות. "יום אחד הוא היה בבריכה בקאנטרי ושלח לי תמונה שלו עם ראש העירייה, רז קינסטליך, שניהם מחייכים. לא הבנתי מה זה, הוא חזר הביתה וסיפר שהכיר ילד בבריכה שסיפר לו שאביו ראש העירייה, ירין החליט לפעול וביקש לגשת לומר לו שלום. הוא פנה לרז ואמר לו 'אתה יודע שאני מחודש מרץ בבית?' רז הבטיח לברר את זה ואכן לאחר יומיים קיבלנו תשובה שבכיתה ו' ירין יכול לעבור לבית ספר אחר".
מה מצבו של ירין היום?
"בבית הספר החדש זה עולם אחר, הוא התחיל נקי וגם הצוות היה מעודכן אז הם דאגו לחיבורים נכונים. היום המצב הרבה יותר טוב, בכיתה ו' ירין רגוע, הוא מתרכז בלימודים, הוא יוצא מהבית בשמחה ונמצא במקום הרבה יותר טוב".
המיזם הייחודי: פניות רבות מהורים
התקופה המורכבת של בנה, גרמה לגליקמן להעיר מחדש חלום ישן. לפני שנתיים היא בנתה בראש פרויקט ולאחרונה הבינה שהגיעה השעה לממש אותו. "לפני שנתיים שמתי לב שהילי לא פעם רוצה להזמין חברים ולאף אחד זה לא מסתדר, היו ימים שהיא נשארה לבד וזה ממש צבט לי את הלב. לנפש צעירה והתפתחות טבעית, חברים זה דבר סופר קריטי.
"שיתפתי חבר טוב שמגיע מהתחום הטיפולי, דיברנו על הבעיה והעלנו פתרונות למצוקה שלה, אז עלה הרעיון לקהילה של ילדים שרוצים לפגוש חברים. יחד עם הילי בנינו תוכנית, כיצד לחבר מעגלי חברים לפי גיל ותחומי עניין, כך שלכל ילד תהיה האפשרות לארח ולהתארח, יצרנו תכנים ובעיקר דיברנו על זה. אחרי מה שקרה עם ירין הבנתי שזה בדיוק הזמן הנכון, יחד עם חבריי עינת לאלו ואוהד בר, הקמנו את קהילת 'המעגלים של הילי', עבור ילדים בגלאי 6 עד 18 שרוצים לפגוש חברים.
"חווית הבדידות היא נוראית וזר לא יבין זאת. יש ילדים שבמשך ימים שלמים לא מדברים עם אף אחד. אם הנושא הזה לא מטופל בגיל צעיר ילד בודד יגדל להיות מבוגר עצוב. אחרי שפרסמנו את הרעיון קיבלנו המוני פניות, עשרות הורים לילדים שביקשו לצרף אותם, אבל גם הרבה אנשי מקצוע, מטפלים שרוצים לעזור והציעו הרצאות, ליווי ותמיכה בהתנדבות. התגובות מחממות את הלב.
"אני נרגשת לראות את המיזם גדל וחשוב לי דווקא עכשיו לומר תודה מיוחדת לאחותי, עינת גליקמן, שהיתה עבורי ברגעים מורכבים שאני לא מאחלת לאף הורה, כשאף אחד לא היה מוכן לעזור לי עם ירין, כשהתמונה שלו וקללות הופצו בכל מקום ולא הצלחנו לעצור את זה, הייתי בחוסר אונים מוחלט והיא זאת שסייעה לי לטפל בזה. היום ירין הולך לבית הספר שמח ורגוע וזה הניצחון שלנו".
תקופת המלחמה: "יותר ילדים לבד"
"במשך שנים זה היה נושא כאוב שלא מדברים עליו, קראו להם ילדים שקטים ולא הבינו את הקושי שלהם. במיוחד כשיש מלחמה ברקע, ילד בודד מוצא עצמו אפילו יותר לבד. ישנם מצבים שבקבוצות הוואסאפ מארגנים מפגשים מצומצמים ויכול להיות שהוא לא קיבל הזמנה, מה שבוודאי יעצים את הקושי שאותו ילד חווה.
"דווקא עכשיו, כדאי במיוחד, בעת מלחמה ללמד את הילדים איך לנהל שלום. שלום בינם לבין עצמם, ושלום בינם לבין חבריהם והסביבה. הם הרי רואים את מה שקורה ברקע. רצוי לחזק אצלם את ההבנה של איך כן לנהוג, כי הם דור העתיד. אז במקום לעסוק בהרס וריחוק וחרמות, לחזק באופן קבוע קירוב לבבות ושלום ולהסביר שכך ניתן לייצר חברים. אנחנו המבוגרים צריכים לשקף לילדים את המצב הרצוי".
